השער ננעל, הפצעים נפתחו: בשביל מה היינו שם?

הזכרונות והשאלות הקשות עם נעילת השער. בדרך אל מחוץ לרצועת עזה, הרשו לעצמם חיילי גדוד שקד של גבעתי לפתוח מחדש את הזכרונות והכאב על מותם של 21 מחיילי הגדוד בשנות פעילותו בעזה, 11 מהם באינתיפאדת אל-אקצה. בין קיפול הדגלים, התנועה במשוריינים ואנחות הרווחה בחוץ, נזכרו החיילים ב"תחרויות" בין הצוותים בחיסול מחבלים וגם שאלו לא מעט שאלות נוקבות, "בשביל מה היינו פה?". 

מפקד הגדוד, סגן-אלוף עופר לוי במשרדו, השקיף ממשרדו הפתוח אל שכונת סג'עייה, בערב בו מסכמת ישראל 38 שנות כיבוש של עזה, "אנחנו סוגרים מעגל של אובדן, של חללים שהותרנו כאן, אבל גם הרבה מורשת לחימה, של פגיעה בטרור ובמחבלים, הגנה על תושבי עזה היהודים והגנה על גבול הדרום".  

גדוד שקד הולך הביתה (צילום: רוני סופר)

איוון סידורצ'וק, בן 21, איש חפ"ק סמג"ד, פיקד על צוותים שהרגו כעשרה מחבלים וזכה לתעודת הצטיינות של אוגדת עזה, "היינו עושים המון מארבים, חמישה-שישה צוותים בלילה בקו רפיח. שחיקה שחבל על הזמן. היית שומע כל בוקר 'הם הורידו' ו'אלה הורידו' (הרגו מחבלים - ר.ס). זה עשה לנו תחושה של התרוממות רוח. אתה פחות חושב במושגים של מדינה אלא במושגים של לוחם. כל מה שאתה רוצה זה לחסל אחד, שניים שלושה. היתה תחרות בין הצוותים. אתה מחסל מחבלים. אתה יודע שאם אתה לא תירה בו, מישהו מהחברים שלך, מישהו מהיישוב פה ייפגע".

איוון יוצא בתחושה של החמצה, "הפיספוס הוא בכך שהגדוד והצבא כולו עבדו כאן שנים כדי למנוע חדירות לתוך ישראל, ירי פצמ"רים ופגיעה בתושבים. נעשו פה המון המון מאמצים. פתאום יש החלטה לקום ככה, לעזוב וללכת. בשביל מה היינו פה? איפהשהו הרגשתי כאילו המאמצים שלי היו לשווא. זה בעסה".

יעקב טללה, בן 21, לוחם בפלוגה ותיקה, שנתיים וחצי בצה"ל, תושב קריית מלאכי, עייף מעזה: "האמת היא שפעולת הפינוי של התושבים הייתה יותר קשה מאשר היום הזה שאנחנו יוצאים מעזה. זה עבר חלק. ידעתי שזה יעבור חלק. אני חושש שהמחבלים ימשיכו לפעול מכאן לעבר הישובים היהודים שתוך שטח המדינה. השתתפתי בהרבה פעילויות לחימה, עם רגעים של פחד והרבה חברות וצחוקים כדי לחפות על זה. אבל עזה לא תחסר לי".

11 בספטמבר, 23:00

האפוד הקראמי לוחץ על החזה. הקסדה מעיקה על הראש, אבל שניהם מונעים פגיעות כואבות מאלפי הזיזים וזוויות הפלדה של הנגמ"חון הצפוף הדוהר בפעם האחרונה אל פאתי סג'עיה. המתח רב. אף אחד לא יודע מה הפלסטינים מתכננים ללילה ההסיטורי הזה. רשתות הקשר רוחשות. ההנחיות חדות וברורות, כולם יודעים שהלילה הזה אין מקום לטעויות. "צריך לגמור את היציאה מנצרים ומציר קרני בשלום, בלי נפגעים. לגמור את זה חד וחלק", מבהיר הסמג"ד החדש, רב-סרן גולן, במילרע, כפי שהחבר'ה קוראים לו.

12 בספטמבר, 01:00

המג"ד אישר לרס"ן שמעון הרוש, סגן מפקד גדוד שקד עד יום חמישי אחרון, לבוא ולהצטרף לנסיעה האחרונה כמוביל. רב-סרן הרוש מנווט. סג-אלוף עופר מוריד פקודות בקשר והעסק זורם. האכזריות, נגמ"שים כבדים שעבדו קשה מאוד בחודש האחרון, יוצאות החוצה מולנו. הנגמ"שים של שקד מחליפים אותם בעמדות השולטות על הציר, בעיקר בחיבור לציר טנצ'ר, הכביש החוצה את רצועת עזה מצפון לדרום ומחבר את עזה לחאן-יונס ולרפיח. אנשי גדוד שמשון, שהחזיקו פיזית את נצרים בירכו "שהחיינו" ודהרו אל הקו הירוק.  

המעגל נסגר. מרימים דגל מחוץ לרצועה (צילום: רוני סופר)

12 בספטמבר, 3:15

שלושה דחפורי D-9 נכנסו אחרי הכוחות, חרשו את הקילומטרים האחרונים של ציר קרני הקרוב לגדר. מפקד חטיבת הגזרה, אלוף משנה אבי לוי, הגיע עם הג'יפ שלו ואנשי החפ"ק לסיור אחרון, לראות שלא נשאר כלום מאחור. כשהוא יוצא משם, שני חיילי שקד סוגרים בפעם האחרונה את השער המכונה א.בירי, על שמו של דוד בירי ז"ל, ההרוג הראשון באינתיפדת אל-אקצה, והותירו את 38 שנות כיבוש עזה כפרק נעול בהיסטוריה.

שי שפירא, בן 21 מבאר-שבע, חובש פלוגתי ולוחם במסייעת של שקד, מביט אחורה ולא מצטער: "תכלס, עזה היה נחמד. אבל אם היציאה מעזה תעזור להוריד את מספר הנפגעים, אני בעד. אהבתי את החברות שנוצרה פה תוך כדי לחימה, אך שנאתי מאוד הלוויות שבהן הייתי. אלה היו רגעים נוראים. אבל אתה יודע מה? מה שהכי נורא בשבילי זה היה לעמוד מול המשפחות שטיפלתי בבנים שלהן ולא הצלחתי להציל אותם. פעם זה היה באוקטובר 2004 במקרה שבו נהרג הנגד משה אלמליח ז"ל, ופעם שנייה לפני כארבעה חודשים, כאשר נהרג הנגד אבי קרוצ'י. שניהם אגב נהרגו בציר פילדלפי.

"ב-12 במאי 2004 עלה נגמ"ש של גבעתי על מטען בשכונת זייתון. טראומה לאומית, הרבה כאב. אבל אצלי הכאב הזה היה חמור יותר. ארבעה מתוך ששת ההרוגים היו מכרים קרובים שלי. עשינו יחד טירונות. ולמחרת, איך שאני בדרך ללוויות של החברים שלי, אני רואה עוד עמוד עשן עולה מציר פילדלפי. זה היה נגמ"ש המוות השני, שבו נהרגו עוד חמישה, כולל לוחם גבעתי. התחושות שנשארות לך אחרי אירועים כאלה קשות. מאוד לא נעימות. אין לי שום דבר סנטימטלי לעזה, אבל אולי, אני לא בטוח, אבוא לכאן פעם בטיול מאורגן כמו שאני נוסע לראות את הכינרת והצפון", הוא מחייך.

אחרי היציאה, הרהורים על שנות הכיבוש

מפקד הגדוד שבקושי ישן חצי שעה חזר למפקדה, כדי להתכונן למסדר ב-6 בבוקר מול השער הנעול. מול השער הנעול, ציינו גדוד שקד וגדוד שמשון את היציאה מהרצועה, שגבתה 253 הרוגים ב-38 שנות כיבוש. "כבר הבוקר אנו עומדים לפני המשימה הבאה, והפעם זה לשמור על ישובי הקו הירוק של עוטף עזה. אני מייחל לרגיעה, אבל אנחנו ריאליים ויודעים שהטרור של עזה עוד לא נגמר".

בחוץ, במפקדת הגדוד, קיבלה את פני החיילים מש"קית החינוך של גדוד שקד, רב"ט שני עמיחי מצורן. "היציאה מעזה היתה הכרחית", נשמעת נחרצת, "אני לא חושבת שב-38 השנים האחרונות הייתה איזו תועלת משהייתנו כאן. אחי סיפר לי פעם שהוא שמר על גג ביתה של משפחה שחגגה למטה את ליל הסדר. זה אבסורד, זה עצוב, אבל זה מה שקורה. אני רואה חיילים שנטחנים בשמירות ובפילבוקסים. אני רואה את החיילים חוזרים מאובקים, ואני לא יודעת מה ממש הם מרגישים. אני עם הלוחמים, אבל אני לא ממש איתם, כי אני מבחוץ. אני לא יושבת איתם חמישה ימים באכזרית, אני לא יודעת באמת מה זה הפחד הזה מלעלות על מטען. בשבילי עזה זו חוויה. בשבילם זה סיוט.

"חשבתי בימים האחרונים על המשפחות שאיבדו את הבנים שלהם שם. בליבי פנימה תמהתי - בשביל מה לכל הרוחות? כנראה שאחרי כל כך הרבה אובדן, הבנו סוף סוף שההישארות בעזה היא לא הדבר הנכון לעשות וטוב שכך".