אחי איפה אתה?

"האחים גרים" הוא לא בדיוק הסרט שחיכינו לו אחרי שבע שנות שתיקה של טרי גיליאם. הוא, אם כבר, ברירת מחדל. הסרט שגיליאם עשה במקום הסרט שרצה לעשות באמת, ושקורות קריסת הפקתו – הכוונה, כידוע, היא לעיבוד המקורי שתכנן לדון קישוט – תועדו בסרט "אבודים בלה מאנשה" (סופה שכילתה את הסט ומחלתו של השחקן הראשי, ז'אן רושפור, קברו, עד ממש לאחרונה, את הסרט). "האחים גרים" הוא הפרויקט המוזמן שגיליאם נטל על עצמו כדי להשיג די כסף למימוש החלום הגנוז ההוא – בתמורה הוא קיבל מאבקי כוחות מפרכים עם האחים הארווי ובוב וויינסטין, ששיאם היה סביב אף תותב שגיליאם רצה להצמיד למט דיימון, ואילו הם סירבו בתוקף – וניכר בו, בסרט, שליבו של יוצר "ברזיל", "פישר קינג" ו"12 קופים" לא היה לגמרי שם.

ממש כמו הפרויקט הזנוח של דון קישוט, או הכישלון המפואר של "מינכהאוזן", גם "האחים גרים" – על אף היותו סרט פשרה – נושא על גביו תו תקן גיליאמי. כמוהם, הוא מתרחש על הסף שבין התבונה לקסם, היגיון ואמונות תפלות, בתקופה שבה אבירי עידן הנאורות (המיוצגים כאן על ידי הפולשים של צבא נפוליאון) נלחמו בכישוף ובסיפורי מעשיות עממיות. צמד גיבורי הסרט, האחים מלקטי האגדות, וילהלם ויעקב גרים (דיימון והית לדג'ר, בהתאמה), הם מתחזים הנודדים בין כפרי גרמניה של ראשית המאה ה-19, ומנצלים בציניות את תמימותם של התושבים על-מנת להילחם לכאורה בכוחות האופל, רק כדי לגלות שיערות מכושפים קיימים באמת. הסרט, במילים אחרות, מראה איך בכוחה של הפנטזיה להביס את קול ההיגיון, ומבחינה זו הוא מתרחש בדיוק במקום וברגע, שבו פורצת התקופה הרומנטית שהתרפקה על עבר קדום, מיתוסים ואגדות.

זוהי, כאמור, תמה חוזרת בסרטיו של גיליאם, שמאז ומעולם מצא את בני דמותו בסופרים ("פחד ותיעוב בלאס וגאס") ובדאים. ואם התוצאה מאכזבת למדי, הרי זה רק משום ש"האחים גרים" ממחזר לעייפה את התשוקה האנושית לקסם ולאגדה – זו שפיעמה גם בחזהו של "פישר קינג" הכובש – וחוזר (שוב) על קביעתו של גיליאם שהקולנוע הוא האמצעי לספק אותה. כזכור, גיליאם הנחה את סדרת הטלוויזיה הנפלאה, "ההמצאה האחרונה", שעסקה בדיוק בזה. נכון, הסרט מרהיב ורוויי בדיחות נוסח מונטי פייטון זצ"ל, אבל הוא גם מבולבל, מפוזר, צפוי, ואם יורשה – גם לא מעט מייגע. הסרט הזה הוא כמו בדיה של הברון מינכהאוזן, שהפסיק להאמין בשקרים של עצמו.

שאריות מחוממות מ"מינכהאוזן"

האחים גרים מוצגים בסרט כשרלטנים העושים שימוש בפחדיהם העמוקים של בני האדם. זוהי, כמובן, מהותו של הצורך

האנושי לספר סיפורים ותכלית קיומה של הבדיה. במיטבם, סרטיו של גיליאם עוסקים באופן שבו גיבוריו נבלעים בעולם שממנו שאובים סיפוריהם – את "מינכהאוזן", האישי שבהם, אף ניתן היה לקרוא כאלגוריה על גיליאם עצמו כ-auteur, יוצר בעל חזון ונטול פשרות, הנלחם מול קלגסי הוליווד, המבקשים להדוף אותו אל קרקע המציאות – ומנסחים קשרים מעניינים בין קולנוע לשאר האמנויות הסיפוריות. אבל ב"אחים גרים" הוא מבהיר את הפואנטה הפשטנית שלו די מהר, ובשאר הזמן לא אומר שום דבר מעניין במיוחד – נו, כן, האופן שבו ההנאה מקולנוע, מסיפור בכלל, מבוססת על אמונה תמימה והשהייה של חוסר האמון. גם אלו שאריות מחוממות בעבור הדור שידע את "מינכהאוזן".

בתחילת הסרט האחים מפברקים גירוש שדים באמצעות אפקטים זולים, שכוללים גם מכשפה בסיסית המתנדנדת מחוטי תיל. זהו המקום שבו מזהה גיליאם – האיש ששמו הפך נרדף לפנטזיה הקולנועית – באחים, את עצמו. במילים אחרות, ויל ויעקב גרים אינם פה רק אספני האגדות שבעל פה שהיו במציאות, אלא, בפשטות, גם במאי סרטים בעולם של טרם היות הקולנוע. ומה יכול להיות הולם יותר כאשר זמן לא רב אחר-כך, בחיפושיהם אחר ילדים שנעלמו, הם יבלעו בתוך יער שעציו, ממש כך,

נעורים לחיים, ומייצג את הלא מודע שממנו שואבת האמנות – הסיפורים – את קיומה.

אז, האם כדאי לראות את "האחים גרים"? גיליאם הוא לא האיש שנגיד לו לא, גם אם הוא רחוק ממיטבו. וחוץ מזה, אם כרטיס לסרט הוא ההשקעה הצנועה שתביא בעקבותיה, אולי, את "האיש שהרג את דון קישוט" – על אחת כמה וכמה. לדג'ר חינני, הופעתו של פיטר סטורמר ("קונסטנטין") כקאוולדי המענה מהדהדת את ימי מונטי פייטון, וגם מט דיימון לא מצליח לקלקל. וישנן, כמובן, גם סצינות סוריאליסטיות מוצלחות (שמזכירות את עברו של גיליאם כאנימטור פרוע), כמו זו שבה ילדה נבלעת בתוך רשת הנארגת מפיו של סוס, או ערימת רפש ההופכת לאיש ג'ינג'ר. רק שכל זה מצטבר לתחושה המתסכלת שלפנינו יוצר בעל דמיון עצום בחיפוש אחר סרט ההולם את מידותיו.