צייד הנאצים שמעון ויזנטל הלך לעולמו

צייד הנאצים שמעון ויזנטל הלך לעולמו הבוקר (יום ג') והוא בן 96. ויזנטל, ניצול שואה שהקדיש את חייו למלחמה בנאצים, מת בשנתו בביתו בווינה, אוסטריה. הלוויתו תערך ביום שישי בבית הקברות בהרצליה בשעה 12:00.

את הידיעה על מותו מסר הרב מרווין הייר, מייסד מכון ויזנטל בלוס אנג'לס. בהודעה מטעמו של הייר נכתב: "כאשר השואה נגמרה בשנת 1945, וכל העולם הלך הביתה לשכוח, הוא נותר מאחור על-מנת לזכור. הוא לא שכח. הוא הפך לנציגם הקבוע של הקורבנות, נחוש להביא לדין את האחראים לפשע הגדול ביותר בהיסטוריה. לא היתה אף מסיבת עיתונאים בה הכריזו על מינויו, אף נשיא או ראש ממשלה לא מינה אותו לתפקיד. הוא פשוט לקח את זה על עצמו. הוא לקח את העבודה שאף אחד לא רצה".

בשנת 1977 ייסד בוינה את "מרכז שמעון ויזנטל"; אולם כיום שוכן מטהו הראשי בלוס אנג'לס. יחד עם המרכז היהודי לתיעוד היסטורי הצליחו שני המרכזים להביא למשפט למעלה מאלף פושעי מלחמה נאצים. למרות זאת, רבבות אחרים הצליחו לחמוק ממשפט. 

בדקדקנות ובעקשנות ליקט ויזנטל כל מסמך, רשומה וראיה הקשורה לפושעי מלחמה נאצים. בחריפות "תלמודית", ובעזרת כישרון לחקירות, חיבר ראיה לראיה, כדי לבנות תיקים מוצקים נגד פושעי המלחמה, תיקים שיעמדו למבחן בית משפט. לאחר שהושלמו התיקים, היו מוצגים בפני הרשויות המתאימות.

אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם, סיפר כי "ויזנטל העמיד במרכז העשייה שלו עניין אחד מרכזי, וככזה הוא ייזכר לדורות. הוא היה איש שלא הרפה ממרדף אחרי פושעי המלחמה הנאצים. הוא פעל בנחישות ובעקשות, בנה תודעה מוסרית בנושא הזה ולא וויתר עליה וככזה הוא ייזכר. זו המורשת שלו".

"הוא פעל באופן שיטתי בעניין זה עד סוף ימי חייו במכון בוינה מתוך ידע וההיקף והשפעה ומתוך נדיבות", הוסיף שלו, "לצערנו חיים פושעי מלחמה אחדים, אך הביולוגיה עושה את שלה והם מתמעטים". 

ראש מכון ויזנטל בישראל, אפרים זורוף, אמר: "ויזנטל התגלה כאדם מסור מאין כמוהו למשימה שהוא נטל על עצמו. היה לו גם חוש חד מאוד לענייני ציבור ותקשורת. הוא בשבילי סמל ומופת לעקשנות ולדבקות במטרה, לעשות מאמץ כדי להביא את הרוצחים לדין".

"אבידה גדולה לעם היהודי"

סגן השר לענייני חברה ותפוצות, הרב מיכאל מלכיאור (העבודה), אמר בעקבות מותו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל כי "ממשלת ישראל מרכינה ראש בצער על מותו של אדם גדול". לדבריו, "אחד מענקי העולם היהודי הלך לעולמו בשיבה טובה. ויזנטל היה אדם שיצא מהגיהנום של מחנות הריכוז לחפש אחר הצדק".

יו"ר  ועדת העלייה והקליטה של הכנסת, ח"כ קולט אביטל (העבודה), אמרה בעקבות מותו של ויזנטל כי: "זו אבידה גדולה לעם היהודי". לדבריה, "ויזנטל היה חלוץ בתחומו ורדף ללא היסוס וללא רחמים אחר פושעי מלחמה נאצים. הוא הביא אותם למשפט וזאת מתוך חוש הצדק העמוק שהיה טבוע בו".

"הכישלון הגדול שלי: מנגלה"

בראיון לעיתון "תל אביב" שהתפרסם לפני כמה שנים, ענה ויזנטל בתשובה לשאלה מה היה הכישלון הגדול ביותר שלו: "עבדתי קשה מאוד על תפיסת יוזף מנגלה, אבל לא תפסתי אותו".

עוד אמר ויזנטל בראיון: "עם שאיבד שישה מיליונים מבני עמו, היה צריך שיהיו לו מאות בעלי משרדים כמו שלי, שידאגו להזכיר לעולם מה קרה". כשנשאל אם מדינת ישראל עשתה מספיק כדי ללכוד נאצים, ענה: "למדינת ישראל היו ויש מספיק צרות אחרות לטפל  בהן".

ויזנטל סיפר בראיון: "יש מקרים, שבהם הלכידה היא רק עניין של כסף, כמו במקרה של מפקד טרבלינקה, פרנץ שטנגל, שהיה בברזיל. לנאצים היה הרבה מאוד כסף כדי לחיות בסתר, בזהויות חדשות, בברזיל, באקוודור, בארגנטינה ובכל דרום אמריקה. כדי להתמודד מולם, צריך הרבה מאוד כסף. זה היה ממש יחס ישיר. כשהיה לי הרבה כסף - ההצלחה היתה גדולה. ככל שהיה פחות כסף - זה הצליח פחות".

האדריכל היתום שהצליח לשרוד

ויזנטל נולד ב-31 בדצמבר, 1908, בעיר בוצ'אץ' (Buczacz) הנמצאת היום באוקראינה, והיתה בזמנו בשטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר שאביו נהרג במלחמת העולם הראשונה, לקחה אם המשפחה את ילדיה ועברה לוינה , אך חזרה לעיר כשנישאה מחדש. ב-1928 סיים ויזנטל את הגימנסיה, והגיש בקשה להתקבל למכון הפוליטכני של לבוב. הוא נדחה בשל הגבלה על מכסת היהודים והלך ללמוד בטכניון של פראג, אותו סיים בשנת 1932 כבעל תואר באדריכלות.

ב-1936 נשא ויזנטל לאישה את צילה מילר, ועבד במשרד אדריכלים בעיר לבוב. ב-1939 חולקה פולין, והצבא האדום השתלט על לבוב. מייד לאחר מכן, החל נידויים של היהודים ממקומות לימודיהם ועבודתם. אביו החורג נעצר על ידי השירותים החשאיים הסובייטיים ובסופו של דבר מת בכלא.

ויזנטל בתמונה מ-73', מציג תצלום של הפושע הנאצי ולטר ראוף (צילום: איי.פי)

ויזנטל נאלץ לעבוד כמכונאי במפעל. מאוחר יותר הוצא נגדו ונגד משפחתו צו גירוש לסיביר, אך הוא שיחד קצין סובייטי שמנע את הגירוש. כאשר כבשו הגרמנים את האזור בשנת 1941, נעזר בחבר כדי להתחמק מהוצאה להורג, אך לא הצליח להימלט ממעצר. לאחר תקופה קצרה במחנה ריכוז מחוץ ללבוב, הוצבו הוא ואשתו במחנות עבודה.

בעזרתו של סגן מנהל המחנה בו היה כלוא, הצליח ויזנטל באוקטובר 1943 לברוח, וזאת בדיוק לפני שהגרמנים החלו לשלוח את העצירים למחנות הריכוז. ביוני 1944 הוא נתפס, והוחזר למחנה. קרוב לוודאי שהיה נשלח למחנות ההשמדה אילולי התמוטטה החזית הגרמנית בפני הצבא האדום. 80 הסוהרים הגרמנים שבמחנה, לא רצו להישלח לחזית, ולכן החליטו להשאיר את 34 האסירים בחיים על מנת ש"יאלצו" לשמור עליהם. כאשר האמריקניים הגיעו לשחרר את המחנה ב-5 למאי 1945, שקל ויזנטל פחות מ-50 ק"ג והיה על סף מוות.

הקדיש חייו לציד הנאצים

כששבה אליו בריאותו, החל ויזנטל לאסוף עבור מחלקת הפשעים של הצבא האמריקני ראיות על הזוועות שביצעו הנאצים, ובמקביל ניהל קרן רווחה עבור ניצולי שואה יהודים. בסוף שנת 1945 התאחדו הוא ואשתו, לאחר שהיו בטוחים כל אחד בנפרד כי השני נספה. ב-1946 נולדה בתם פאולינה.

לאחר שהסתיים שיתוף הפעולה עם הצבא האמריקני, הקים ויזנטל עם עוד 30 מתנדבים את המרכז היהודי לתיעוד היסטורי בעיר לינץ שבאוסטריה. עם התחזקות המלחמה הקרה , איבדו שתי המעצמות עניין בעשיית הצדק ובהבאת הנאצים למשפט. ויזנטל וחבריו, מתוסכלים מהמצב שנוצר, התפזרו לענייניהם ולעבודותיהם. ב-1954 נסגר המרכז בעיר לינץ וכל תיקיו הועברו למרכז יד ושם בירושלים, למעט תיק אחד, תיקו של אדולף אייכמן. 

ויזנטל חזר לעיסוקיו, ניהל בית ספר מקצועי עבור פליטים ממדינות הגוש הסובייטי, ופעל גם בתחום הרווחה. כל אותו זמן לא ויתר על איתורו של אייכמן, שנעלם

כלא היה בסיום המלחמה. 

בשנת 1953 קיבל ויזנטל מידע כי אייכמן חי בארגנטינה. הוא העביר את המידע לשלטונות הישראליים, אך אלו קיבלו מידע מוטעה כאילו הוא חי בסוריה , ורק ב-1959 התאמת המידע כי אייכמן אכן חי בארגנטינה. ב-1961 הובא אייכמן לארץ ונשפט בעוון פשעים נגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה וחברות בארגון עוין. אייכמן נמצא אשם והוצא להורג ב-31 במאי 1962. מעודד מהצלחתו בתיק אייכמן, פתח ויזנטל מחדש את המרכז היהודי לתיעוד היסטורי בוינה. במתכונתו הנוכחית, עסק המרכז בלכידת פושעי מלחמה נאצים.