כל מה שאתה צריך זה מפיק

איזה יופי. אחרי 42 שנות קריירה מצליחות, מתוכן 35 ללא הביטלס, פול מקרטני מוציא את "Chaos And Creation In the Backyard", אחד מאלבומיו היפים והמרגשים ביותר. שיתוף הפעולה עם נייג'ל גודריץ', מפיק-העל המוזיקלי, שנודע בעיקר בזכות עבודותיו עם רדיוהד ובק, היה הבטחה עצומה מלכתחילה ולא אכזב. זה לא רק שמקרטני מוציא משהו שדומה ליצירת מופת, אלא שזהו האלבום הכי מלנכולי שלו, וההפקה מוזיקלית של גודריץ' היא פנינה נדירה. אבל עוד מעט נגיע לזה.

היחסים בין מעריצי ביטלס רבים לבין מקרטני, וזה לא חדש, לא היו פשוטים במהלך 35 השנים האחרונות. מקרטני, כך נטען, שהיה כה נפלא במהלך הסיקסטיז, התקשה לשמור על אותה תנופה יצירתית שאפיינה את פעילותו בימי הלהקה. הוא עדיין כתב להיטי ענק וניהל את קריירת הסולו הכי מצליחה מכל חבר ביטלס אחר. אלא שהוא נשמע כה חסר יומרות עד ש"סילי לאב סונגס", להיטו מ-76' הפך לסטריאוטיפ ולהכי מזוהה איתו – בדרן המונים מצליח, לא מזיק, וחייכן לכל המשפחה. והדימוי הזה, איך לא, פגע בו.

זה מדהים שמקרטני, שנחשב לפי ספר השיאים של גינס לכותב השירים המצליח בכל הזמנים, מי שאחראי על כמה מן השירים הכי גדולים של המאה ה-20, ומולטי-אינסטרומנטליסט מחונן, נאבק כיום על מעמדו. ולא רק על עבודות הסולו, אלא גם על מעמדו כאחד משני הביטלסים החשובים. עוד בזמן פירוק הלהקה עם הוצאת אלבומי הסולו הראשונים סבל מקרטני לא מעט מלשונותיהם הצולפות של המבקרים. בעוד שאלבומיו הראשונים של לנון, קוטלגו כ"קלאסיים", יש מעט מדי אנשים כיום שמאמינים באלבומים של להקת "כנפיים".

מקרטני חש כי הבחירה של המבקרים בלנון שכתבה את ההיסטוריה של הביטלס. לנון נחשב במשך שנים כדמות החשובה בלהקה. גם אם - כפי שהראה איאן מקדולנד בספרו "מהפכה בראש" - מקרטני היה המוזיקאי המוביל בה. הוא היה זה שדחף בדרך ל"סארגנ'ט פפר", ללופים של "המחר לעולם אינו יודע", לפסיכדליה ולאמנות גבוהה. לנון, כידוע, גם כשהיה על LSD, נמשך לרוב יותר לרוקנ'רול השורשי.

הריב עם יוקו

לפני שמונה שנים הוציא מקרטני ביוגרפיה רשמית, "Many Years From Now", שניסתה לתקן את העוול. באסטרטגיה של מסע תעמולה, מתוארת בה התנהלותו האמיתית של מקרטני בסצינה הבוהמיינית של לונדון הסווינגית, ויחסיו עם אמנים פלסטיים, ציירים, בעלי גלריות, ומוזיקאי אוונגרד שונים, והשפעתם של כל אלו עליו, וכתוצאה מכך, על הביטלס. יפה. אלא שלפני כמה שנים הוא נכנס לפאב ברלינאי ומצא חוברת תווים של הביטלס ובה השיר "היי ג'וד" שעליה צוין: 'מילים ולחן: ג'ון לנון'. זה, כך מתברר, הרס אותו. הוא התוודה באוזני אנתוני דה קרטיס, אחד העורכים הבכירים של המגזין "רולינג סטון", כי הוא חושש שעוד כמה שנים הקרדיטים יעוותו עד ללא היכר. אז הוא התקשר ליוקו וביקש ממנה שבהוצאות המחודשות של אלבומי הביטלס, על השירים שהוא כתב יצוין "מקרטני-לנון" במקום "לנון-מקרטני". יוקו לא נאותה, ומאז היחסים מתוחים מאוד. 

לפני שנה הוא לחץ על הוצאת גרסת "הנייקד", של "לט איט בי" על מנת שהעולם יוכל להאזין לאלבום כפי שמקרטני חלם שהוא יישמע. אלא שזו הוכיחה יותר מכל כי המניפולציות של המפיק פיל ספקטור הוציאו מן האלבום את המיטב שבו.

ההתאוששות של מקרטני לא הייתה פתאומית. למעשה, היא תוצאה של עבודה קשה ושל מסע ארוך לאורך שמונה השנים האחרונות, שהחל עם "פלאמינג פאי" (97'), והמשיך ב"דרייבינג ריין" מ- 2001. שני אלבומים עם די הרבה שירים טובים שרימזו על תחייה אמנותית. לפחות, חזרה לרגעים הגבוהים של "כנפיים".

עתה, כל מה שנותר למקרטני זה להוציא אלבום אמנותי רב שבחים שלא יותיר ספק לגבי יכולותיו העכשוויות. "Chaos And Creation In the Backyard" הוא אלבום שאמור להרגיע את פול. זה אלבום מצוין: החל מהשירים, דרך ההתכוונות וכלה בהפקה המוזיקלית, שמוציאה את מקרטני רענן כפי שלא היה מזה שנים.

אני לא יודע בדיוק למה מקרטני החליט לבחור דווקא בגודריץ', אבל האזנה לאלבום מגלה כי ייתכן שהוא האזין רבות ל"Sea Change" של בק. יש קווי דמיון בצליל התופים, בשימוש במיתרים ובנינוחות השירה. יכול להיות שהוא חשב על אסתטיקן טוב שיוכל לעטוף במקוריות את השירים החדשים שלו, שלטענתו, יצאו מתוך ההנחה ש"אם הם מתאימים לשיחה עם פסיכולוג, הם בהחלט מתאימים להפוך לנושאי שירים". מה שעמד לזכותו היא השתלטנות של גודריץ', שבניגוד לג'ף לין למשל, שהפיק את "פלאמינג פאיי", לא עשה לאקס-ביטל הנחות (בגדול, מקרטני רצה את לין ללא הסאונד היפהפה המזוהה איתו, אז בשביל מה?).

פול הביא בתחילה את להקת ההופעות המצוינת שלו, אבל גודריץ' החליט להיפטר מהם לאחר שבועיים. כך שמקרטני מנגן (כמעט) על כל הכלים, כפי שעשה באלבומים "מקרטני" (1970), ו"מקרטני 2" (1980). וזה האחרון עולה על שניהם. גודריץ', שנולד בשנה בה מקרטני הוציא את אלבום הסולו השני שלו, "Ram" (שנת 71'. הוא צעיר ממקרטני ב- 29 שנה), מוכיח שאף אחד לא יכול עליו. הוא נאבק על התקליטים שלו עד הסוף. מקרטני הודה כי היו לו לעתים תהיות אם לפטר את המפיק הצעיר החצוף, אבל השניים המשיכו עד הסוף. למזלם.

זה פארדוקס קלישאתי שאיש אופטימי כמו מקרטני מוציא את המיטב שבו בשירים הכי עצובים שלו: למשל, "הדרך הארוכה והמפותלת" ו"שיהיה", שנכתבו (באותו היום) בעקבות המשברים בשלהי ימי הביטלס; "You Never Give Me Your Money", נכתב בעקבות המשברים הפיננסים ב"אפל". "Here Today" היפהפה מ-82' (באלבום "משיכת חבל") , נכתב בעקבות מותו של לנון. והאלבום החדש הוא העצוב ביותר שלו, ממש נוגה, אבל כמו תמיד אצל מקרטני את העולם אפשר להציל עם אהבה.

מקרטני וגודריץ' עטפו את השירים בצליל תופים אקוסטי ועדין, עיבודי מיתרים מהפנטים וכמה עבודות גיטרות ממש מעניינות. דווקא היכולות הנהדרות של פול על בס כמעט ולא באות לידי ביטוי. אבל הנופים המוזיקליים המרשימים מרימים גם שירים קטנים לשחקים. מבחינת האווירה האלבום מזכיר את "London Town" מ- 78', בעיקר כי בשניהם מקרטני מתפנה לעסוק במוזיקה נטו, כמעט ללא מחשבה על להיטים ומכירות ולעמוד בקצב של הצעירים.

בגדול, מקרטני לא מנסה לחזור לביטלס, אבל "Jenny Wren", המנוגן בפריטת אצבעות, מזכיר את "בלאק בירד" ו"Mother Nature's Son" מהאלבום הלבן. "Fine Line" הוא שיר רוק עם גרוב פסנתר תופס, מהמסורת של "הלו גודביי". לעומת זאת, " Riding To vanity fair", המושתת בעיבוד על מיתרים וקסילופון, מזכיר-משהו באווירה את "Lonesome Tears" המעולה של בק. At The Mercy הוא שיר אווירה פנטסטי. ובין לבין יש גם בלדות טובות כמו "This Never happen Before". גם בשירים פושרים יותר, הגישה הלא קונוונציונאלית של גודריץ' מוציאה מהם את נחמדות היתר. מקרטני התעקש על המלודיות, שכפי שאמר לאחרונה סטיבי וונדר, "כל אחת מהן היא מלאך קטן בשמיים", והוא גם התעקש על התמלילים. מתברר שהיה לו הרבה מה להגיד. אבל אם אני מנסה להיות כן עם עצמי במה שמזיז אותי כיום, אז הכוח של הדיסק נובע מהיופי האסתטי שמסביב. יכול להיות שמעריצי מקרטני וביטלס לא ימצאו פה שלאגרים סוחפים, אבל מקרטני חוזר עם יצירת אמנות נהדרת. אני בטוח שהאלבום הזה הולך לחיות לפחות כמה שבועות טובים בסטריאו שלי. מה נותר להגיד? מוי כיף!