אריק מלך ישראל
אריאל שרון הוכתר בגני התערוכה כהודיני האולטמטיבי שמצליח לצאת מכל תסבוכת פוליטית פעם אחר פעם. אך אבוי לו - עם ה"נתינים-חברים" בליכוד, המלחמה האמיתית שלו רק החלה. וגם: מתי יישלפו הסכינים הארוכות נגד השרים שהצטרפו לעגלת נתניהו?
עכשיו זה כבר ברור: אתמול, בביתן 15 בגני התערוכה, הוכתר אריק שרון למלך מלכי הפוליטיקה הישראלית, להודיני האולטימטיבי, ללהטוטן הבלתי נלאה שמצליח, בינתיים, לצאת מכל "ברוך" ומכל תסבוכת פוליטית, פעם אחר פעם ונגד כל הסיכויים, הפרשנים והספינים. יש מלך בפוליטיקה הישראלית, והוא ללא ספק אריק שרון. מי שמכיר מישהו טוב יותר ממנו בהישרדות פוליטית, בספינים ובניצחון במאבקים, ומי שיודע איפה הפלא השמיני הזה מסתתר - ביבי נתניהו בוודאי ישמח לפגוש אותו ולהחליף איתו כמה מילים.
אך אבוי לו, למלך הזה, עם הממלכה הפוליטית שעליה הוא מופקד, עם "הנתינים-החברים" שהוא צריך להוביל בחצר הביזנטינית של הליכוד, ועם השרים שאמורים להיות עזר כנגדו, אך חלקם הופכים עם הזמן ליותר נגדו מאשר לעזר. אבוי לו, למלך, כי אם מסתכלים היטב רואים שמרוב עירום מסביב, לא רואים את המלך ולא את בגדיו, ומרוב חברי מרכז כבר לא ברור מי כאן השולט ומי כאן הנשלט, מי כאן החוק ומי המחוקק, מי כאן קול ההיגיון ומי כאן הביזיון.
104 פתקים הפרידו אמש במרכז הליכוד בין ניצחון למפלה, בין שפיות לטירוף, בין שבויי מועצת יש"ע למה שמכונה מרכז פוליטי, בין יציבות לאלוהים יודע מה. רק 104 פתקים, קולותיהם של 104 חברי מרכז, הפרידו אמש בין רגיעה, גם אם זמנית, לתוהו ובוהו פוליטי שהיה מכניס מדינה שלימה לטירוף מערכות טוטלי. טוב או רע, זה עוד נדע, אך בינתיים – אחרי הרעש הגדול, שקט על פני תהום. ויבוא המלך אל יועציו ויאמר: עכשיו הלאה, ליעד הבא.
לשפשף עיניים ולא להאמין
כעת, כשהסתיים זמנית הקרב בין האמביציות חסרות המעצורים של נתניהו ליצר ההישרדות הבלתי מתכלה של שרון, והחיילים נעים לאחור כדי לאגור כוחות למערכה הבאה והצפויה, אפשר לנשום לרגע עמוק, לשפשף עיניים ולא להאמין למראה הנגלה: הייתכן באמת כי מי שניצח אמש במרכז הליכוד היה אריק שרון? הייתכן כי האיש, שהחל את מאבק ההישרדות הזה במפלגתו בפער של 20 אחוז מול יריבו המר נתניהו, הצליח, למרות הנאום באו"ם, למרות ההדלפות, למרות הטעויות, למרות (ואולי בגלל) ניתוקי המיקרופונים ולמרות תקיעות הסכין של לימור לבנת וגדעון סער לקום כעוף החול, להתרומם ולחוג שוב מעל כולם?
מתברר כי כן, ייתכן. אבל המלחמה הגדולה רק מתחילה, והיא כוללת חזרה אל לב הפעילים והמתפקדים בליכוד. לשרון צפויה עוד דרך ארוכה ועבודה רבה, עבודת פרך בחלק מהמקומות. מה שהוא הזניח ולא עשה בשלוש השנים האחרונות, הוא חייב להתחיל לעשות עכשיו: להיפגש, ללטף, לחבק, להקשיב ולהשמיע, לקרב ולדבר עם חברי מפלגתו שלו, להסביר להם שאחרי ההתנתקות נחים ומחכים. לפלסטינים. עד שיילחמו בטרור.
שרון, אם חפץ חיים הוא בליכוד, חייב לחזור אל חיקם של חברי מפלגתו, ולהחזיר אותם אל חיקו, לחבקם ולהיות שם בשבילם, גם אם הם לא תמיד היו שם בשבילו.
אמש, בתום פרסום התוצאות הרשמיות של ההצבעה, פנה אחד הפעילים המרכזיים במטהו של שרון אל אחד ממקורביו של ראש הממשלה וביקש ממנו רק דבר אחד: תחזרו לחיילים שלכם, לתומכים שלכם, אמר הפעיל למקורב. אל תזניחו אותנו כמו שעשיתם עד עכשיו. והמקורב הינהן, כי מה כבר היה לו לעשות?! הפעיל צדק: אריק הזניח, ושרון כמעט ונבעט בגלל ההזנחה הזאת החוצה מהליכוד.
מלבד לפעילים, חייב שרון תודה גדולה, גדולה מאוד אפילו, לסילבן שלום ולצחי הנגבי, לציפי לבני ולמאיר שטרית, לאהוד אולמרט, לשאול מופז ולרוני בר-און. כל אחד ואחד מהם, בדרכו שלו, נשכב בשבילו (ובשביל עצמו) על הגדר, הלך איתו עד הסוף, בעיקר ברגעים הכי קשים. בלעדיהם, ספק אם התוצאה היתה כפי שהיא. הם חיזקו אותו, גיבו אותו, חטפו בשבילו את הקללות ואת הצעקות, אבל לא הרימו ידיים, לא ויתרו. להם הוא חייב תודה, וביום מן הימים עוד יתברר אם גם הם יהיו חבים לו תודה.
מתי ישלפו הסכינים הארוכות?
ומקביל, יצטרך שרון להתחיל מתישהו גם לסגור חשבונות, כי יותר מדי כאלה נשארו פתוחים לאחרונה, וחדשים הצטרפו לרשימה חדשות לבקרים. רק בימים האחרונים הוכנסו לפנקס הקטן השרוני עוד ארבעה שמות: של ישראל כץ, של גדעון סער, של לימור לבנת ושל דני נווה, שיצאו נגדו בפומבי וקראו להקדים את הפריימריז.
לא, ספק אם שרון יוכל לפטר אותם הבוקר, וספק אם הוא רוצה או יכול לנקום בהם כעת. לפי שעה, לא תהיה לו מן המהלך הזה שום תועלת, שכן ראש ממשלה לא יכול להחליף שרים רק על סמך התמיכה שלהם בו במהלכים פוליטיים פנים מפלגתיים. זה פשוט לא יראה טוב. חוץ מזה, ברוח החגים הקרבים, המסר של שרון חייב להיות מסר של מנהיג מחבק, כזה שמאחד שורות וליבו פתוח לכל. לכן, במקום פיטורים, יחליפו אנשיו של שרון בינתיים את הרצון לנקום בקללות עסיסיות שהמסך לא יסבול, ויספרו את הרגעים עד שיוכלו לנקום את נקמתם.
שלא יהיה לאף אחד ספק: שרון לא שוכח. זיכרונו ארוך, ופנקסו מתמלא. הוא לא שוכח את לימור לבנת, אותה טיפח, גיבה ומינה לשרת החינוך, ובתמורה היא עשתה לו חיים קשים בהצבעות על ההתנתקות, ובפוטש הכושל, ואחר כך תקעה לו סכין בגב וסובבה אותו כשהודיעה כי היא נעמדת לצידו של נתניהו בדרישה להקדים את הפריימריס. והוא לא שוכח גם את ישראל כץ ואת דני נווה, וספק אם הוא ישכח אי פעם את גדעון סער, אותו הפך ליו"ר קואליציה בקדנציה הראשונה שלו בכנסת. הוא לא שוכח, וכשיגיע העת, הסכינים הארוכות יישלפו. בקור רוח, בשיקול דעת, בקרירות. לאט אבל בטוח, בסוף הם יישלפו. בסוף הם ישלמו.
נתניהו נשאר עם המירמור
ובינתיים, אחרי שאפילו גלעד ארדן, מראשי המורדים שיחד עם חבריו יצאו מהמליאה בזמן הצבעות אי אמון, הודיע אמש כי הסיעה צריכה להיות מאוחדת עד הבחירות הכלליות שאמורות להתקיים בנובמבר שנה הבאה, שרון עצמו חייב להשאיר את הפילוגים ואת המרמורים לנתניהו.
יריבו של ראש הממשלה עזב אמש את גני התערוכה כשמילה אחת טובה לא היתה בפיו: לא קריאה לאחדות, לא יישור קו, לא כלום. ספק אם הוא בכלל אמר תודה לפעילים, לאנשים שנלחמו בשבילו את המלחמה הזו, לפני שהפליג מביתן 10 בוולבו הלבנה. רק האני, ואני ואני התמידי והאינסופי שלו הידהד בביתן גם לאחר שהלך: אני אנצח, אני אלחם, אני אוביל, אני אגרש, אני אחזיר. הפסדנו בקרב, אמר, אך ננצח במלחמה. זוהי רק ההתחלה. אכן, אלה אכן מילים חמות של אחדות.
לפנייה לכתב/ת 
