מה שהיה הוא שיהיה?

פמגוסטה היא עיר נמל קפריסאית שכבשו התורכים ב-1947, כדי להגן על בני בריתם התושבים מפני היוונים שרצו לספחה אליהם. האמרה "זכור את פמגוסטה" מבקשת להתריע בפני ההסתגלות לחיים נוחים תחת כובש זר, ולהזכיר כי גם אם הוא ידידותי, כיבוש הוא בכל זאת כיבוש. "זכור את פמגוסטה זהו מושג חשוב עד מאוד", כותב הסופר האוונגרדיסט הרוסי-ישראלי, אלכסנדר גולדשטיין, "הוא חיוני בספרות. הסופרים כשהם כותבים, בדרך כלל אינם זוכרים את פמגוסטה. נדמה להם שאם לא תקרא לדבר בשמו, הוא ייגוז מאליו. לא נכון. הוא לא יגוז מאליו. צריך לקרוא לו בשם ולהיטיב לתארו יותר מן הראוי לו".

קריאתו של גולדשטיין מופנית בהמשך גם למבקר הספרות. זו קריאה לסמן ולזכור את החוקים הגובלים את היצירה במרחב הספרותי על-מנת שניתן יהיה לטלטל אותם שוב ושוב, להעמיד להם אלטרנטיבה, כזו שמעודדת ספרות משוחררת ממגבלות, בועטת, חורגת מכל הגדרה. אין כמו תחילתה של שנה למלא חובתנו ולזכור את פמגוסטה. מהלך שיש בו מן החטא התוחם והמגביל, אך גם מן ההכרח, כפי שטוען גולדשטיין, לסמן את המנוון ולזהות את החדש. את שאלת "מצב הספרות העברית" הפניתי לעורכי ספרות המקור בהוצאות השונות. במרכז הדיון הוצבה התהייה האם אמנם מתגבשת בכתיבה העכשווית אלטרנטיבה סגנונית משמעותית. מכיוון שההיסטוריה (גם הקרובה מאוד) של הספרות העברית רוויה בעיקר בריאליזם, נדמה שהמשאלה לחלופה מעניינת מתכווננת לשם, ומכיוון שגם את הסקרנות יש לספק, וגם את הצורך בהוכחות של ממש, התבקשו העורכים לתת דגימה מהספרים המרכזיים שייראו אור בשנה הקרובה.

גם דנה אולמרט, עורכת סדרת "ספ" בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", ממקמת את השינוי בחופש הסגנוני, באקלקטיות, אפילו של כל יוצר בפני עצמו. בהשלימה את התמונה שמציג הירש, טוענת אולמרט כי התרופפות מעמדה של הספרות כמכוננת זהות לאומית ציונית, היא שמאפשרת את החירות להתנסוֹת במגוון סגנונות ולכתוב בקולות אחרים: "יש כאן עייפות מתמשכת מקולות סמכותיים. אני לא חושבת שזה עניין דורי, אלא פוליטי. במהלך השנים האחרונות הספרות איבדה מהמרכזיות שלה. בעבר אנשים כתבו עברית לפני שדברו עברית, הספרות הייתה הזירה המרכזית של התרבות הישראלית, ואילו היום ספרות צריכה להתחרות במדיות אחרות. היא לא יכולה להיות הכלי הלאומי שהלאומיות בונה את עצמה דרכו. ספרות כמרכז היום זו בחירה אזוטרית. זה ניסיון להקשיב לשפה העברית ממקום אחר, שונה מהעיתונות והטלוויזיה".

ואיך זה מתבטא בבחירות שלך כעורכת?

"בגלל הקפיטליזם מאוד קשה לחדור היום לשוק הספרים ולתפוס מקום ותשומת לב. הוצאות ספרים וחנויות חותמים ביניהם חוזים, וכתוצאה מכך מה שחודר זה מה שפופולארי, כמו למשל הספר של אשכול נבו ('ארבעה בתים וגעגוע') שהוא ספר מאוד אנכרוניסטי. יש סכנה שהבינוניות תמשול, או שיהיה קשה לשים לב לכותבים מוכשרים שלא צועקים ולא פופוליסטים. אני מחפשת ספרות לאנשים שמוכנים להקשיב לקולות לא צעקניים, עדינים, מתוך צורך גדול מאוד בשקט.

"אחד הספרים שיראה אור השנה הוא ספר סיפורים קצרים של אורנה קזין, שהכתיבה שלה די קינקית, בודקת גבולות של נזילות מינית וזהות מינית. כתיבה שעוסקת בנשיות ותוקפת את הנורמליות מבחוץ, לא מתוך הזדהות אלא מתוך הרבה חשבונות על מה זה להיות אישה נורמלית, הטרוסקסואלית. ספר נוסף הוא ספרה של בשמת חזן, רומן שמכיל מונולוגים של דמויות נשיות בקולות שונים ועוסק בזהות יהודית. קשה לי לומר שזה אוואנגרד, אבל הוא עשוי מעניין וכתוב טוב".

גם בהוצאת "ידיעות אחרונות" עוסקים ביהדות. רנה ורבין, העורכת החדשה של ספרות המקור בהוצאה, מזהה דווקא מגמה של חזרה לשורשי הזהות היהודית: "מעניין אותי החיבור של ספרות ז'אנרית אוניברסלית לתרבות המקומית. לא רק לזו הישראלית-חילונית, אלא דווקא למקום היהודי", אומרת ורבין.

בשנה הבאה ייצא בהוצאה ספרו של אשר קרביץ, "קלמן קימרלינג – חוקר פרטי, בעזרת השם", רומן בלשי הומוריסטי על חוקר פרטי במאה שערים, שמתעסק בפרשיות בלשיות עם אוריינטציה יהודית, למשל, פרשיית האתרוג הגנוב. "ישנו רצון לחזור ולברר את המקום של התרבות היהודית בחיינו כיום, לפצות על הנתק המלאכותי שעשתה הציונות", אומרת ורבין, "למשל, בספרה הבא של יוכי ברנדס שמתרחש בתקופת פריחת הציונות באודסה, יש חיבור מעניין מאוד בין הסיפור הדתי והלאומי, לפרטי, הנשי והחריג. אחרי עשורים ארוכים של זניחת התרבות היהודית לטובת ניסיון להמציא תרבות ישראלית יש מאין, כמעט בוואקום, נוצר צורך חריף לחזור ולברר מה אנחנו עושים כאן ומאיפה באנו". ורבין גם מבקשת לקדם עיבודים מקומיים של ספרות ז'אנרית, אשר זוכה בדרך כלל להזנחה ולזלזול מצד הממסד הספרותי: "במשך שנים הייתה כאן התייחסות מתנשאת לספרות ז'אנרית, לא מעט בהשפעת האקדמיה, וחבל. בעולם זה לא בהכרח כך. לא רק ריאליזם פדגוגי משפיע על תפיסת העולם של הקורא. גם פנטסיה מאגית, כידוע, יכולה לעסוק בשאלות קיומיות הרות גורל".

הולכים לקראת אפוס

עורך ספרות המקור בהוצאת 'כתר', שמעון אדף, מתייחס אף הוא לפתיחות כלפי ספרות הז'אנר: "אנשים היו מוכנים לקרוא ספרים עם אלמנטים פנטסטיים מתורגמים, או עברית גבוהה בספרות מתורגמת, אבל לא בספרות מקור, מתוך התחושה ש'ככה לא מדברים פה, זה לא הגיוני', ונוצרה מערכת קריטריונים נפרדת שהופעלה על התרגום והמקור. לפרס גפן לספרות מדע בדיוני מועמדים השנה ספרים שאינם שייכים לז'אנר באופן מובהק, אבל הפנטסטי בהם מהווה מניע של היצירה, כמו 'עולם הסוף', של אופיר טושה גפלה. במובן הזה 'עולם הסוף' הוא בעיני ספר משחרר".

האם אתה מזהה התגבשות של אלטרנטיבה משמעותית בכתיבה כיום?

"יש מגמות שכבר שנים צופים בהן מתחסלות שמובילים אותן סופרים צעירים שלא בהכרח מתאגדים תחת מניפסט. יש מגמה נמשכת שיותר ויותר סופרים מרגישים מחויבות לכתיבה שלהם בכל הרמות. בשנה הבאה זה יהיה עוד יותר בולט. אני מדבר על ההליכה לקראת אפוס, בניגוד ל'כתיבה רזה', מונח שאני משתמש בו במירכאות, כי די נמאס ממנו. הליכה לקראת ספרות שהיא מהלך פואטי ולא רק לשוני, שהוא מנוגד לספרות שכל מה שהיא רוצה זה להתרכז באירועים קטנים, בדמויות שאינן יוצאות דופן ומתנהגות כמו בחיים שלנו בדיוק, העתקה מוחלטת של המציאות, מה שמכונה ריאליזם נאיבי, אמינות ולא אמנות. זה מהלך מצמצם ומקטין ומול זה מתגבש ניסיון להעמיד יצירה רחבת היקף גם בעובי, כלומר רוחב היריעה וגם במידת ההעמקה, לכסות את כל האספקטים - פסיכולוגיים, סוציולוגיים והיסטוריים.

"שני ספרים מעניינים שיצאו השנה ב'כתר' ומבטאים את המהלך הזה הם ספרו של ניר ברעם, 'מחזיר החלומות', אשר נשען על אירוע פנטסטי, ונקודת המוצא שלו היא סערה על-טבעית שפוקדת את תל-אביב ולא פוסקת וסדרי העולם משתנים

בעקבותיה. זה סיפורו של נער שמגלה את היכולת להחזיר חלומות כצורה של זיכרון, לגרום לחולמים לחוות מחדש את החלומות שלהם, והקשר הרומנטי שהוא מפתח בבגרותו עם אישה סביב להחזרת החלומות. זה רומן עם נשימה אפית במובן שהוא מבקש לא רק לדבר על האישי, אלא מנסה לתאר תופעות חברתיות בכל האספקטים, מהכלכליים ועד המיתולוגיים, מבלי לפספס את המהלך האישי. ספר נוסף הוא ספרה של עינת יקיר, 'מרכז בעלי מלאכה', גם הוא מתרחש בתל-אביב כנקודת מוצא ועוסק בחייהם של אנשים בני 40-50 שמעולם לא זכו לתהילה וממשיכים ליצור בשולים. רומן שעובר על כל ההיבטים - האמנותיים והחברתיים, וביחס להיסטוריה ובניגוד לה בונה עולם ומלואו".

"יש כאן איזושהי לאות מהריאליזם וגם אצלי באופן אישי", אומרת נועה מנהיים, עורכת המקור בהוצאת "כנרת-דביר-זמורה-ביתן", "אולי זאת הסיבה שהספרים שאני עובדת עליהם מבטאים את הלאות הזו. אני עובדת עכשיו על ספר של יואב אבני שנקרא 'לחזור בזמן מקורטנגנט', אי בדיוני ליד חופי הודו תאילנד. הספר מאוד מזכיר יצירות של טום רובינס וקצת את קורט וונגוט, מעין הומור אבסורדי-סוריאליסטי. אני חושבת שאנשים היום יותר מחפשים את זה, ובמידה מסוימת הדור הצעיר מעצב לעצמו גישה אל הסאטירה, שכבר כמעט ואינה קיימת, דרך הסוריאליזם והאבסורד. יש רצון לשחרור ובו זמנית תחושה שיש בשלות מצד הקוראים לקבל סוג כזה של שחרור".

מנהיים מחזקת את טענתם של ורבין ואדף לגבי הנכונות לקרוא במקור גם דברים שהורגלנו לקרוא רק בתרגום: "יש לי תחושה שהרבה יותר קל לנו היום לקבל ספרות שהיא לאו דווקא ריאליסטית. למשל ריאליזם מאגי, שבדרך כלל אנחנו מקבלים רק בתרגום, ושאצלנו, אם זה לא מאיר שלו זה נראה כמו בגידה במולדת. כאילו יש לנו מחויבות לקיום קשה, נדכא, אפרורי".

חזרה לקלאסיקה

תרזה בירון-פריד, צעירת העורכים ב"ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד", מסכימה עם הטענות שמעלים עורכי ההוצאות האחרות, אך אינה ממהרת להספיד את הריאליזם: "דרכי הביטוי היום מאוד מגוונות וישראל היא מקום תוסס מהבחינה הזו. אני יודעת קצת מה קורה בעולם ואצלנו נעשים דברים מאוד מעניינים. אני מסכימה עם עניין הפתיחות שבדרך כלל היינו מוכנים לקבל רק בתרגום. כדאי שזה יתחזק עוד, אבל רובנו עדיין מצפים לראות מראה חברתית בספרות שלנו. אנחנו מצפים מהספרות להאיר בצורה יחסית חד ממדית על המצב שלנו, ואולי יש כאלה שיבחרו להאיר קצת אחרת. ברור שיש אלטרנטיבה שנבנית, אבל יש איזושהי כמיהה בשנים האחרונות להתרווח, לקרוא טקסט פחות קופצני. יש גם חזרה לטקסטים ישנים, הקלאסיקה מעניינת היום אנשים יותר מבעבר. חדשנות אינה בהכרח מפתח להצלחה, למשל ספרה של רינה פרנק מטרני ('כל בית צריך מרפסת') הוא שמרני וסנטימנטלי ומבטא איזושהי כמיהה להתרווחות. המציאות כאן כל כך מבעבעת מגירויים, ויש לה כל כך הרבה חיצים לתקוע לנו בלב, שלא בקלות נברח ממנה לאלטרנטיבה. לעולם ישראל תייצר חומרי מציאות שאי אפשר יהיה להתעלם מהם".

ב"ספריה לעם" ייצא בשנה הקרובה ספרו של גיל אילוטוביץ'. "מדובר ברומן ריאליסטי שמוקדש לשנות השמונים", אומרת תרזה, "הגיבורה, אלקה, היא אישה זקנה ונרגנת, כזו שצועקת על השכנים, דמות מאוד חזקה. הספר מספר על המסע שלה לפגוש את בעלה שעזב אותה בתקופת השואה". עוד ב"ספריה לעם": רומן נוסף פרי עטו של הרצל כהן, אשר עוסק "בחריגות שלנו מהמציאות, או החוסר מציאות של האינטרנט - כמעט ריאליסטי להיות וירטואלים", מוסיפה בירון-פריד.

"הספרות העברית לא מיצתה את כל האפשרויות", מסכם אלי הירש, "היא לא זהה, או מקבילה למסורות הגדולות של הספרות העולמית, היא הולכת בנתיבים צרים. הדבר החשוב הוא לא לחפש אפיון סגנוני חדש, אלא לפתוח גבולות ולייצר ספרות מעניינת במונחים תוכניים ולא סגנוניים. ההבחנות הסגנוניות זה לא מה שאנחנו זוכרים - 'מיכאל שלי', למשל, יותר מאשר חידוש סגנוני, הוא ביטא קול נשי חדש".

נראה כי גם ב"חרגול", כמו בהוצאות האחרות, הספרים שמעמידים העורכים בחלון הראווה יוצרים תמונה אופטימית ומרעננת הן מבחינת הסגנון והן מבחינת התכנים: "בשנה הקרובה יצא בהוצאה ספרו של חגי דגן 'למלך אין בית'", מספר אלי הירש, "זהו רומן מתח היסטורי ופנטזיה מטורפת, שבה חושף איש שב"כ, מחתרת יהודית יוצאת דופן מן הזרם השאוליסטי, צאצאים של אלו שנלחמו בבית דוד, אשר נשארו איכשהו בחיים ושינו את ההיסטוריה היהודית. הם יוצאים נגד היהדות ורוצים לעשות מהפכה."

מישהו אמר שלא כותבים פה ריאליזם?