פסטיבל העוני והצדקה

החגים מגיעים, ואיתם פסטיבל העוני והצדקה. שלושה חודשים לפני אישור תקציב המדינה, עסוק הציבור הישראלי באיסוף תרומות וניקוי מדפים לטובת העניים. את מס השפתיים שילמו בצורת איום לסגירת עמותות צדקה בתוך חמש שנים - אולטימטום לממשלה, שהקימה ועדת מנכ"לים מיוחדת לפתרון בעיית העוני. ובינתיים לתרום חברים, לתרום. בעוד ספירת המלאי המקובלת עוסקת בכמות התרומות שנאספו, מספר החבילות שחולקו ומספר המתנדבים שעסקו במלאכת הקודש, רצוי לערוך ספירה אחרת: מי הם העניים שכולנו נחלצים לעזרתם?

מליון וחצי אשה ואיש, כמעט 700 אלף ילדים, יותר מ-300 אלף משפחות וכמובן קשישים, נכים ומוגבלים. תתחילו לספור: כל אדם חמישי הוא עני, כל ילד שלישי בגן, בפארק וברחוב הוא עני. ומי עוד? השנה ילכו עשרות אלפי אנשים עם סיום יום העבודה אל עמדות חלוקת המזון. לא, הם אינם מתנדבים, הם זקוקים לסיוע ולתרומות כדי שיוכלו לעשות את החג. הכבאים, שתחנות הכיבוי וההצלה שלהם גויסו כמרכזי איסוף, מזון ותרומות, יזדקקו לתרומות בעצמם כי משכורתם מעוכבת. ברשויות מקומיות רבות עורכים עובדי הרווחה רשימות של נזקקים שיועברו לעמותות הצדקה השונות. השנה שוב יהיו בין השמות גם עובדי הרשויות והעיריות, כי שוב לא משלמים משכורות בזמן. חיילי צה"ל גויסו לארוז ולחלק מזון - רבים מהחיילים האלה יקחו בסוף היום חבילה אחת הביתה, לסייע למשפחה האישית שלהם המצויה במצוקה.

בעוד רבים מתלוננים על המחסור במקומות עבודה וטוענים כי הצמיחה אינה מחלחלת אל השכבות החלשות, מסתבר שיש צמיחה של ממש בתעשיית התרומות והצדקה ואפילו פוטנציאל למשרות רבות. הצמיחה הזו תלויה בעיקר במספר ההולך וגדל של העניים והנזקקים. המצוקה והמודעות יצרו מקצועות ומקומות עבודה פוטנציאליים רבים. ארגוני הצדקה פורחים ככל שהמצב קשה יותר, ולכן זקוקים לעובדים, לעובדי חינם הנקראים מתנדבים. הצורך הגדל גם דורש יותר אנשים המתמחים בגיוס תרומות ומשאבים. עוד מקצוע מתפתח הוא פרסום ושיווק חברתי. וכמובן, בל נשכח את המתרימים תמורת אחוזים. בעסקים גדולים אפילו נפתחה מחלקה חדשה: "אחריות חברתית וקשרי קהילה", או אם תרצו: איך לקבל יחסי ציבור ופרסום חינם מסבלם של אחרים?

רבים מאוד מהעניים לא ייהנו מפסטיבל התרומות והסיוע. רבים מתביישים לבקש. הם יודעים שבישראל 2005 אין די בהשפלה הכרוכה בצורך ובנזקקות, צריך גם לעמוד בתורים המצטלמים ולהיחשף. עוני שאינו מביא רייטינג כמעט ואינו זוכה לסיוע. אחרים, שלא יזכו לסיוע למרות שדווקא היו מוכנים להיחשף ולספר את סיפורם, הם העניים שאינם יהודים, ובעיקר הערבים. החבילות המחולקות בחגים מיועדות למשפחות היהודיות. ערבים כידוע לא טובלים תפוח בדבש, ולכן עוניים אינו ראוי להתייחסות.

אבל עוני לא מתחיל ולא נגמר במקרר ריק. סגירת מרפאות החוץ באילת תפגע בעיקר בעניים, שאינם יכולים להרחיק עד למרכז הארץ כדי לקבל טיפול רפואי. אלפי משפחות פונו מהבית בגלל חובות משכנתא, ואין לאף אחד תשובה עבורן, אין אפילו בניה לדיור ציבורי. בתי-הספר ממשיכים לגבות תשלומי הורים עבור טיולים, מסיבות ופעילויות אחרות, שילדים רבים נמנעים מלקחת בהן חלק פשוט כי אין ידם משגת. קשישים עניים חוסכים בתרופות, ולקראת החורף ועליית מחירי הדלק, כבר ברור שרבים ייאלצו לחסוך גם בעלויות החימום. העוני המתגבר גוזל לא רק את כבודם של מקבלי הסיוע, אלא גם את קולם - איך יוכלו להרים קול צעקה כשהם נאלצים להתחנן על בקבוק שמן או חבילת טיטולים? הם אינם רוצים להצטייר ככפויי טובה או להרגיז, אבל בלי הסיוע פשוט לא יוכלו להתקיים.

בעוד שלושה חודשים תאשר הכנסת את תקציב המדינה. בינתיים כולל התקציב רק הצעה אחת להתמודדות עם העוני הגובר - הכפלת תקרת התרומה המזכה ממס. כאשר הציבור כולו נרתם למבצעי התרמה וסיוע, הוא אינו יכול לעסוק בדיון על פניה של החברה הישראלית. נכון, כולם מזדעזעים, כולם דורשים מעשה. אבל רגע אחרי החגים העוני יורד מהכותרות. לתורמים נמאס, גם לתקשורת. ולנזקקים לא נותרו כוחות נפש להרים קול זעקה לאחר מסע העינויים וההשפלה שעברו. הדבר היחידי שהתקציב במבנה הנוכחי מבטיח לנו, זה המשך הפריחה של תעשיית הצדקה והמחויבות החברתית של האזרח הפרטי. ככל שהצדקה פורחת, מתרחק הצדק. אבל אל מול הסיפורים קורעי הלב גם אני אתרום בסופרמרקט, בבית ובעבודה.

תמי מולד-חיו, מראשי הארגונים לשינוי חברתי