לא כאן, לא עכשיו: ראש השנה בעולם

תאריך: 31 בדצמבר

רקע: בסיום השנה האזרחית-הנוצרית נמהלו שרידים של מאגיה קדומה באמונה עממית לכדי פולקלור ייחודי.

ממנהגי החג: אחת המסורות המעניינות היא חגיגת ה"אניו וייחו" (מילולית: השנה הישנה). תושבי אקוודור מציבים מחוץ לבתיהם דחלילים ובובות סמרטוטים המסמלים את השנה החולפת ומציתים אותם בחצות. עם הלהבות אמורים להתכלות גם המזל הרע והחטאים של השנה שהסתיימה. ואם השנה החולפת הייתה גרועה במיוחד בועטים בדחליל או חובטים

בו במקלות לפני שמציתים אותו. בעת האחרונה מעצבים את הבובות בדמותם של פוליטיקאים ושאר דמויות שלא היו אהודות באותה השנה (בן-לאדן, למשל, פופולארי מאוד בימים האלה).

ילדים, נשים וגם גברים נוהגים להתחפש ל"אלמנת השנה הישנה" העולה על המוקד. הם לובשים שחורים, "בוכים" ואוספים כסף ל"לוויה". הילדים תמיד מוכנים להתפשר גם על ממתקים. יש כאלה שאפילו כותבים "צוואה" ומפרטים בה את הרעות החולות שפקדו את בני המשפחה במהלך השנה ואת החטאים שחטאו. הם קוראים את הטקסט בזמן שהבובה נשרפת, וזכר השנה החולפת נמוג גם הוא בעשן.

תאריך: 1 בינואר (בכמה מקומות משמרים עדיין גם את המועד הקדום, 1 בספטמבר, שהוא ראש השנה החקלאי).

רקע: 1 בינואר הוא התאריך החשוב ביותר ביוון, אפילו יותר מחג המולד, משום שזהו צירוף של חג השנה החדשה עם יום ואסילי הקדוש, אחד מאבות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, המציין לפי המסורת הנוצרית את יום פטירתו. הקדוש מזוהה עם נדיבות ועם טוב לב, ולפי האגדה הוא מגיע בלילה להטמין מתנות בנעלי הילדים, מעין סנטה קלאוס יווני.

ממנהגי החג: אחד הידועים שבמנהגי החג הוא אכילת מאפה מיוחד שנקרא ואסילופיתה, שבתוכו טומנים מטבע. חלוקת המנות קבועה: הפרוסה הראשונה לוואסילי הקדוש, הבאה בתור מוקדשת לבית המשפחה, זו שאחריה מיועדת לבן המשפחה הבכיר ביותר, וכך הלאה בסדר יורד עד לצעיר ביותר. אין שוכחים להקצות פרוסה גדולה לעניים ופרוסה לחיות הבית. מי שבפרוסתו התגלה המטבע יזכה במזל במשך השנה כולה. מקור המנהג באגדה על ואסיליוס הקדוש, שסייע לאנשים לשלם את מסיהם על ידי כך שלקח מהם חפצי ערך כדי לתת לשליט, ואחר כך אפה לחם שבו הופיעו כבמעשה נסים הפריטים שניתנו

כמס. מלבד הוואסילופיתה מציבים על השולחן גם אגוזים, ענפי זית, פֵרות טריים ודבש - כולם סמלים לשפע ולמזל בשנה החדשה.

במקומות רבים ביוון נותרו שרידים גם לראש השנה הקדום יותר שנחוג בשעתו ב-1 בספטמבר, ראשית עונת הזריעה. יש הנוהגים להביא לכנסייה צלחת זרעים ולבקש מהכומר לברך אותם; במקומות אחרים, כמו האי קוס למשל, השתמר מנהג אחר: מכינים מעין טנא, זר קלוע ומניחים בו רימונים, ענבים, חבושים וראשי שום - וטובלים אותו בים כסגולה לשנה פורייה ומבורכת. את הזר של השנה שעברה משלחים אל הגלים. את המקלעת של השנה החדשה תולים בבית, ובספטמבר הבא תשולח גם היא אל הים. מקובל גם להביא הביתה מהטקס מי ים לסגולה להגנה ולמזל טוב. קישור החג למים הוא שריד מהחג הפגאני הקדום שבו נהגו להגיש מנחות לניאדות (נימפות) שהיו ישויות האחראיות על מעיינות, על נחלים ועל אגמים, כדי להודות על המים של השנה שעברה ולהבטיח שפע מים לשנה החדשה.

תאריך: 11 בספטמבר.

רקע: אתיופיה משתמשת עדיין בלוח האתיופי, שלפיו יש בשנה 12 חודשים שבהם שלושים יום, ועוד חודש, ה-13 במספר, שבו חמישה או שישה ימים (תלוי אם זו שנה מעוברת). ראש השנה, הנקרא אנקוטטש, חל ב-11 בספטמבר לפי הלוח הגריגוריאני (המערבי), בסופה של עונת הגשמים הגדולים. האזורים החקלאיים מתכסים אז ירוק רענן ושפע פרחים, ולכן החג הוא בעצם חג האביב.

ממנהגי החג: מקובל שכל בני המשפחה, גם אלה שגרים רחוק, מתאספים לארוחת ערב גדולה. הילדים לובשים בגדים חדשים, רצוי בצבע לבן, ומעניקים זרי פרחים למארחים (בערים הגדולות שולחים כרטיסי ברכה לשנה טובה במקום הזר המסורתי).

בכפרים מקובל לרקוד, לנגן ולשיר, ובערב להדליק מדורות. לפי המסורת הנוצרית המקומית, זהו גם חגו של יוחנן המטביל, וחגו משולב בהילולה. ראש השנה הוא חג גדול לילדים: ילדים ובני נוער מסתובבים בין הבתים, שרים משירי החג ומקבלים מעות מהשכנים.

תאריך: לוח השנה הסיני הוא ירחי ולא שמשי, ולכן התאריך משתנה מעט בכל שנה. בדרך כלל הוא חל בין 21 בינואר ל-20 בפברואר.

רקע: ראש השנה הסיני, שנקרא גואו ניאן, הוא ה-חג של השנה, ובעצם הוא עונת חגים שנמשכת שבועיים. חמשת הימים הראשונים מוקדשים לראש השנה, והיום ה-15 והאחרון הוא חג הפנסים.

ממנהגי החג: קצרה היריעה כאן מלתאר את כל מנהגי החג הרבים והמורכבים, שעיקרם הרחקת המזל הרע והבאת המזל הטוב לפי שורה של חוקים דקדקניים. כך לדוגמה חשוב לנקות היטב את הבית ולגרש את המזל הרע, אבל לא במהלך החג, ובייחוד לא ביומו הראשון, כי לפי המסורת זהו יומו של צ'אי-שן, אל המזל, ואבוי למי שיטאטא אותו החוצה, שלא לדבר על לשטוף.

ההכנות מתחילות כבר שבוע לפני כן. מקשטים את הבית באלמנטים שאמורים להביא מזל טוב: תפוזים, ניצני אפרסק, פרחים, מגילות נייר שעליהן כתובות ברכות ושפע עיטורים באדום עז, צבע המזל; תולים על מפתן הדלת סמלים מסורתיים, כדי שירתיעו את המזל

הרע מלהיכנס פנימה. בערב השנה החדשה חשוב להקים רעש ומהומה, רצוי בסיוע חזיזים וזיקוקים, כדי להפחיד ולהרחיק את הרוחות הרעות.

המוני אנשים גודשים את הרחובות כדי לצפות בתהלוכות החגיגיות, ובעיקר בריקוד האריה ובריקוד הדרקון המסורתיים והמפורסמים. הריקודים הללו, המבוצעים על ידי כחמישים רקדנים הפועלים יחדיו בתוך גוף המשי של החיות האגדתיות, נועדו גם הם לגרש רוחות רעות ולהביא מזל טוב.

זהו חג משפחתי מאוד, ובני המשפחה המורחבת מתכנסים יחדיו בערב החג לטקסים ביתיים ולאכילת ארוחת חג מסורתית עשירה שמרכיביה מתוכננים בדייקנות להבאת מזל טוב, עושר, בריאות ואריכות ימים. הילדים חולקים כבוד למבוגרים וקדים ומשתחווים לפני הוריהם, ואלה משתחווים בתורם לפני הסבא והסבתא. אחר כך משתחווים כולם לפני המזבח הביתי שמגלם את רוחותיהם של אבות המשפחה. המבוגרים נותנים לצעירים מעטפות (אדומות כמובן) ובהן מטבעות כסף. בערב הזה הילדים נשארים ערים עד שעה מאוחרת, משום שעל פי האמונה ככל שהם ערים עד שעה מאוחת יותר – כך יזכו הוריהם לאריכות ימים מופלגת יותר. יתר ימי החג מוקדשים לביקורי קרובים וחברים, לתפילה במקדשים, לפולחן לאל המטבח ולעוד מנהגים.

תאריך: 21 במרס (האקווינוקס, יום ההשתוות האביבי, שבו ביום והלילה שווים באורכם, שרואים בו את היום הראשון של האביב).

רקע: החג, המכונה נואורוז, הוא חג פרסי לאומי, שנחגג כראש השנה האיראני. שלא כמו חגים אחרים באיראן, הוא משותף לדתות שונות ולזרמים שונים. משך החג 13 יום, שמוגדרים כזמן של התחדשות ושמחה. יש הגורסים כי החג מקורו במלך ג'משיד האגדי, שקבע לפני כ-15 אלף שנה כי יש לחגוג את המעבר שעשתה החברה הפרסית הקדומה מחברת ציידים נודדים לחברת חקלאים יושבי קבע. אחרים מקשרים את החג למסורות חקלאיות של פריון האדמה ובעיקר למסורת הפרסית-הזורואסתרית הקדומה.

ממנהגי החג: בימים שלפני החג מנקים את הבית ביסודיות. קונים בגדים חדשים, ואם היד אינה משגת, משתדלים לקנות לפחות פריט חדש אחד, לרוב נעליים. נהוג להנביט קצת לפני החג גרעיני חיטה ושעורה, שמסמלים התחלה חדשה, ולקשט את הבית

בשיבולים, בגרעיני דגן ובקטניות, שמסמלים שפע וברכה. את הקישוטים יש לשמור 13 יום, ואז להשליך לנהר.

המשפחה מתאספת מסביב לשולחן ערוך על פי כללי הטקס: מונחים עליו שבעה פריטים, שיש סביבם מארג שלם של סמלים מורכבים הנוגעים למסורות פרסיות עתיקות. כל שבעת הפריטים מתחילים באות הפרסית המקבילה לסמ"ך: תפוח (בפרסית - סיב), יקינטון (בפרסית - סונבול), פודינג שנקרא סאמאנו ועוד, כולם מסמלים מידות טובות ומזל טוב - מאושר ובריאות, דרך סבלנות ויופי ועד חיים ולידה-מחדש. בתקופה הזורואסתרית נמנה גם יין עם המרכיבים, אבל עם הכיבוש המוסלמי הוא הומר בחומץ, בפרסית- סרקה, העומד גם בדרישות האסלאם וגם בתקן האיות.

על שולחן החג ניצבים עוד פריטים. אמנם אין הם מתחילים בסמ"ך, אך גם להם משמעות סמלית: קערה עם דגי זהב חיים, ביצים מצוירות המסמלות פריון, קנקן עם מי ורדים, נרות ומראות. המראות מסמלות התבוננות עצמית, הנרות מבטאים את האור והדלקת נרות אל מול המראה מגדילה ומעצימה את האור. ליד כל אלה יש כמובן גם ספר קוראן.

המשפחה מתאספת לארוחת חג ואוכלת מאכלים מסורתיים, בהם בקלאווה, עוגיות שקדים מתוקות ועוד. נהוג שהמבוגרים נותנים לצעירים מתנת כסף. באופן מסורתי זהו מטבע זהב או כסף, אבל כיום רבים מתרגמים זאת לאוסף שטרות חדשים. יש המשמרים עוד מנהג קדום: הדלקת מדורות וקפיצה מעל ללהבות, שאמורה להביא מזל טוב למדלגים.

תאריך: ההודים אינם חוגגים את ראש השנה בתאריך אחד. בחלקים השונים של התת-יבשת יש מנהגים שונים ותאריכים שונים, וקצרה היריעה מלמנות את כולם. הדיוואלי, למשל, הוא חג פופולרי ברוב חלקי הודו וחוגגים אותו במשך ארבעה או חמישה ימים בסביבות אוקטובר-נובמבר. בכמה מקומות מתחילים את החג ביומו השני. אולם רק בצפון-מערב הודו רואים בדיוואלי את ראש השנה. בבנגל, למשל, חוגגים ראש שנה אחר, שיש לו אמנם כמה מאפיינים דומים, אבל הוא מתקיים בדרך כלל ב-13 וב-14 באפריל דווקא.

רקע: דיוואלי הוא אחד החגים העתיקים ביותר בהינדואיזם, והוא מכונה גם "פסטיבל האורות". עניינו ניצחון הטוב על הרע, האור על החושך. החג מציין את ניצחונו של האל ראמה על מלך השדים ראוונה ואת חזרתו מהגלות, ומקושר גם לאלת השפע לקשמי.

מנהגי החג: לקראת בואו של החג מקובל לנקות את הבית, לאווררו היטב ולפתוח את כל החלונות כדי לתת להשפעתה הברוכה של לקשמי להיכנס פנימה. בערב החג נהוג להדליק מנורות שמן רבות ולהציבן בכל פינות הבית, בחצר, במרפסת, בגינה ועל הגג. שמי הלילה מוארים

בזיקוקים והמונים מתקבצים ברחובות כדי לצפות בהם ובסצנות מומחזות מתוך האפוס "ראמאיאנה", המספר את סיפור הקרב המיתולוגי בין ראמה וצבאותיו לעולם השדים. זהו חג משפחתי, ונהוג לתת לילדים מתנות וממתקים.

בבנגל מקשטים את הכניסה לבית בציורים שאמורים להביא מזל טוב, ובמרכזם מציבים קערה שעליה מצוירת סוואסטיקה (צלב קרס, סמל הודי עתיק) סמלית באדום, ובתוכה מים קדושים, ענף של עץ מנגו ובו חמש זמורות וכמה עלים. גם כאן מקובל לנקות ביסודיות, לקשט בזרי פרחים ולקיים טקס פוג'ה (תפילה, פולחן) לאלת השפע.