הכוח לעם - על חרם צרכנים ככלי דמוקרטי
הקמת ארה"ב, שחרור הודו, ביטול האפרטהייד, הענקת שוויון זכויות לכושים בארה"ב - בכל המאבקים האלו נעשה שימוש בחרם צרכנים ככלי משמעותי, מכריע ומשפיע. מסקנה: בחברת הצריכה לא צריך לחכות לאף גורם ממשלתי או עסקי כדי לגרום לשינוי. אז קדימה, לעבודה
החברה שאנו חיים בה היום זוכה לכינוי "חברת הצריכה", ולא בכדי. הצריכה הפרטית היא המנוע של הכלכלה הקפיטליסטית הגלובלית. בחברה הזאת הצרכן אמור היה להיות הגורם החזק ביותר והמשפיע ביותר על כל תחומי החיים. אבל בפועל, מה שקורה הוא שהחברות הגדולות, אנשי העסקים ואלו שיושבים במוקדי הכוח הפוליטיים, מצליחים לעיתים מזומנות מדי לנצל את כוחם כדי להעניק לעצמם ולמקורביהם עמדות יתרון להפקת רווחי עתק. והצרכנים? בארץ, לפחות, הם לא ממש מצליחים- שלא נאמר - מנסים, להגן על הזכויות שלהם.
את זה מהאדישות שבה אנו מקבלים גזירות חדשות בשם ה"צמיחה", את נתוני ההתדרדרות החברתית והאנושית הממשיכים להגיע, ואת אלפי הדוגמאות היומיומיות של דריסת זכויותינו, פגיעה בחוקים המגנים עלינו, וזלזול בוטה בנו ובכסף שאנו עובדים קשה כדי להרוויח אותו.
השיטה הדמוקרטית עצמה אינה נותנת פתרון מספק. היא מתבטאת כיום בעיקר בבחירת נושאי המשרות הפוליטיות, שסדר היום שלהם, כאמור, אינה תמיד תואם את הצרכים והרצונות של הציבור. הציבור מצידו חש כי האמון ביכולת האישית לחולל את השינוי הולך ונשחק, בד בבד עם חוסר האונים והתסכול ההולכים וגוברים.
אפשר ללמוד את זה כאן מאחוזי ההצבעה ההולכים ופוחתים. אפשר גם ללמוד
צרכנות לוחמת
צרכנות נבונה, גם בישראל
יונית מוזס
חרם צרכנים אולי גדול עלינו כיום, אבל אין שום סיבה שלא נלמד להשתמש בכוח הצרכני שלנו כדי להפעיל לחצים על מוסדות וחברות שפוגעים בזכויותינו ומנצלים את חוסר העירנות והארגון שלנו כדי לעשות עוד כמה גרושים
אבל האמת היא שאנחנו לא צריכים לחכות לאף אחד כדי לגרום לשינוי. אנחנו גם לא צריכים לחכות ליום הבחירות. כי גם במצב העניינים הנוכחי, עדיין נותר בידי האזרח מן השורה כוח לא מבוטל - הכוח הצרכני.
לא משנים - לא קונים
הביטוי החזק ביותר של הכוח הזה הוא חרם צרכנים, על צורותיו השונות, שמאחורי כולן עומדת ההחלטה לא לקנות. הפעלת הכוח הצרכני בצורה אפקטיבית יכולה לעקור הרים ממקומם. לעיתים קרובות, במקום להחליט מהו הרע במיעוטו ולהגיד לו "כן", דרך הפעולה האפקטיבית ביותר היא דווקא להגיד "לא".
אמירת ה"לא" יכולה גם לפעול בצורה עמוקה יותר, כדי לשנות התנהגות רווחת, כדי לשנות שיטות עסקיות, וכדי לשנות סדרי עדיפויות ולאכוף סטנדרטים של התנהגות, אפילו ברמת המדינה.
אמירת ה"לא" יכולה לפעול להענשה של חברה שפגעה בצרכניה, כמו במקרה של רמדיה. היא יכולה לפעול כדי לגרום לחברה להפסיק ולעשות משהו שאינו מקובל על צרכניה, כמו במקרה של קסטרו (אם כי כאן עדיין רק נעשים קולות של הקשבה לצרכנים, וכל עוד יש מלאי של פרוות שהחברה מתכוונת למכור, הצרכנים לא השיגו את ההישג שרצו).
אמירת ה"לא" הזאת יכולה לבוא בצורות שונות וממניעים שונים, ולשרת מטרות שונות. בכל מקרה, כדי שהיא תהיה אפקטיבית חייבים להתקיים שלושה תנאים: ידע, התארגנות ומחוייבות אישית. בדרך כלל נדרש גם אורך רוח רב, כיוון שהתוצאות לעולם אינן מיידיות. אך כיום, אם פוגעים בנקודה הנכונה ופועלים בצורה הנכונה, ניתן להשיג הישגים בזמן קצר יותר מאשר בעבר.
חרמות במקום מלחמות
חרם צרכנים היה אחד הגורמים המכריעים שהובילו להקמתה של ארה"ב. מ-1,764, לאחר סדרה של מסים חדשים שהקשו על חייהם של המתיישבים בקולוניות באמריקה, החלו המתיישבים להתארגן, והטילו חרם צרכנים על מוצרים שיובאו מבריטניה, תחת הסיסמא "אין מיסוי בלי ייצוג". ההתארגנות הזו היתה תחילתה של ההתארגנות הכוללת יותר, שיצרה את המהפכה האמריקנית.
אחת מנקודות השיא של חרם הצרכנים הזה היתה "מסיבת התה של בוסטון", שהחלה בחרם צרכנים על התה שייבאה חברת בריטיש איסט אינדיה מסין. בעקבות החרם ירדו מכירות התה של החברה לקולוניות מכ-146 אלף ק"ג לכ-236 ק"ג בלבד, והיא נכנסה לחובות כבדים. בסופו של דבר הגיע העניין לשיא בהשמדת משלוח תה של החברה לנמל היחיד שסיפק לה הגנה - נמל בוסטון. הממשלה הבריטית הגיבה בסגירת הנמל. והשאר – היסטוריה.
חרם צרכנים היה גם אחת מהשיטות הלא-אלימות בהן נקט המהטמה גהנדי במאבקו על שחרור הודו. החל מ-1920 ארגן גהנדי חרם מוחלט על מוצרים בריטים, שגרם נזק לתעשיית הטקסטיל הבריטית והיה, ביחד עם השימוש היעיל שעשה גהנדי בתקשורת הזמינה, בין הגורמים שהובילו את בריטניה להעניק לבסוף עצמאות להודו ב-1947.
חרם צרכנים שימש גם כלי חשוב במאבק בשלטון האפרטהייד בדרום-אפריקה שהוביל בסופו של דבר לקריסתו, והיה חלק מסדרה של פעולות בהן היו מעורבים מיליוני אנשים ברחבי העולם, שכללו גם סנקציות כלכליות, הפגנות, קמפיינים להימנעות מהשקעה במדינה ועוד.
עוד חרם מפורסם היה החרם על התחבורה הציבורית שהחל במונטגומרי, אלבמה, ב-1955, כאשר אישה אחת בשם רוזה פארקס סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לטובת אדם לבן, בניגוד לחוקי ההפרדה הגזעית שהיו נהוגים במקום. מאסרה הוביל להתארגנות רחבת היקף להחרמת שירותי התחבורה הציבורית בהובלת מרטין לותר קינג, שבסופה חוקקו חוקים המעניקים שוויון זכויות וזכות הצבעה לכושים בארה"ב.
חרם נוסף שאולי פחות נעים להיזכר בו הוא חרם הנפט הערבי והחרם הערבי על ישראל. בדיעבד, לא נראה שהחרם הזה השיג את מטרותיו, וסביר להניח שמטרותיו היו בדיוק הדבר שהכשיל אותו. בכל אופן, אנצל את הבמה זו כדי להודות למחרימים על שאיפשרו לי לגדול בלי מקדונלד'ס.
חרמות עכשוויים - התחלות של שינוי
לא ניתן למנות כאן את כל השימושים שנעשו בחרם צרכנים כמכשיר למאבק נגד דיכוי, מכשיר להפצה וקידום של חירויות, זכויות, רעיונות ואמונות. תפקידו במאבקים הגדולים, נגד שלטון קולוניאלי, נגד חוקים שפוגעים פגיעה בוטה בזכויות וחירויות אדם וכדומה, הוא לא יסולא בפז.
גם בחברות דמוקרטיות, חברות של שפע, שלכאורה השיגו כבר את ההישגים האמורים, עדיין יש לחרם הצרכני תפקיד חשוב. הדמוקרטיות הקפיטליסטיות שלנו אינן מושלמות, ובמסגרתן מתאפשרות לא מעט התנהגויות ונורמות שפוגעות באנשים רבים, לעיתים פגיעות קשות, בתוך המדינה ומחוצה לה.
את השפעתו האמיתית של החרם על "השורה התחתונה" לא תמיד נוכל לראות, אפילו בחברות ציבוריות שמפרסמות דו"חות. אך ניתן לראות צורות שונות של השפעות.
החרם על נייקי שהוטל בשל תנאי העבודה המחפירים במפעליה מחוץ לארה"ב, והגברת המודעות באופן כללי לעניין, הוביל מספר חברות, ביניהן נייקי ו גאפ, לפרסם "דו"חות אחריות חברתית" שנתיים, בהן הן נותנות דין וחשבון על תנאי העבודה במפעליהן מעבר לים, מכריזות על ניתוק קשרים עם מפעלים בהן מתקיימים תנאים מחרידים, ובאופן כללי עושות קולות של התייחסות לשיקולים אנושיים בסיסיים.
חרמות צרכנים ומחאות צרכנים שמובילים פעילים למען זכויות בעלי חיים הביאו לכך שחברות קוסמטיקה רבות מפרסמות באתריהן את מדיניותן לגבי שימוש בניסויים בבעלי חיים ובחומרים מן החי, וכן ליצירה של תו תקן בצורת ארנב שמופיע על מוצרים של חברות שאינן מבצעות ניסויים על בעלי חיים ו/או אינן משתמשות בחומרים מן החי.
המאבקים על איכות הסביבה או על הסחר ההוגן הובילו גם הם ליצירה של תווי תקן שונים, המוטבעים על מוצרים שייצורם או השימוש בהם אינו פוגע בסביבה, מוצרים שאינם כרוכים בהתאכזרות לבעלי חיים, או מוצרים שעומדים בתקנים בינלאומיים של סחר הוגן. כעת רק נותר להפוך את החברות המקבלות תווי תקן כאלו לרווחיות יותר, ובבריטניה התחילו כבר לעבוד על זה.
לרוקן ים עם כפית, או צעד ראשון? תלוי איזה חצי של הכוס אתם מעדיפים לראות. נכון, ההישגים היום הרבה פחות מרשימים מאשר הקמת ארה"ב, שחרור הודו, ביטול האפרטהייד או הענקת שוויון זכויות לכושים. אך המאבקים היום אינם על הנחת היסודות, אלא על חיזוקם ושיפורם.
דמוקרטיה ללא מעורבות אישית ויומיומית של כל אחד ואחד מהאזרחים אינה דמוקרטיה, והמעורבות האישית לא יכולה להתמצות בהצבעה אחת ביום הבחירות. אם לנו לא אכפת מזכויותינו ומהכסף שאנו מרוויחים בעמל רב, ואנו מוכנים לתת לשרינו, חברי הכנסת שלנו ובעלי העסקים השונים לזלזל בהם ולבטל אותם במחי יד תוך כדי שאנו שותקים וממשיכים לקנות, אז למה שלמישהו אחר יהיה אכפת.
יום ללא קניות? בארץ?
מומלצים
