יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני
"האדם המשוכפל" של ז'וזה סאראמאגו הוא רומן רעיונות מבריק, שמאניש את אחד הפחדים הכי עמוקים שלנו. אריאנה מלמד ממליצה
את "האדם המשוכפל" של ז'וזה סאראמאגו כדאי מאוד לקרוא בשלוש דרכים. ראשית, בפני עצמו, מחמת יופיו והעוצמות הטרגי-קומיות שלו. שנית, כנדבך נוסף בפרוייקט שאפתני של אלגוריות מודרניות על מהות הזהות. "שנת מותו של ריקרדו ריש", "על העיוורון", "כל השמות" ו"המערה" ודאי שייכים לפרוייקט הזה. ושלישית – וזו לטעמי הדרך היותר מעניינת - כחלק ממסע קריאה שבו אפשר לקרוא כמה וכמה ספרים במקביל. הנה, נציב אותם על השולחן שליד הכורסה ומיד נצא לטייל קצת בתוכם.
מן המדף כדאי להוריד את "בן המלך והעני" ואת "אורה הכפולה". מי שמחזיק במחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", יוסיף אותו למה שעוד מעט תהייה ערימה נאה. קלטת וידאו נושנה של "שני קני למל" נוסיף לה, ונעבור לרציניים יותר: "אינני שטילר" של מקס פריש, סיפורו של איש שזהות זרה נכפית עליו ובסופו של דבר, מכוח האהבה והחמלה, הוא נוטל אותה לעצמו. וגם את "יהי שמי גנטנביין" של שטילר נניח בערימה, ומתישהו – באמצע החורף אולי – נתחיל לנסח לעצמנו אמירה על הטרגיות שבעצם החיים המודרניים הנכפים על גיבוריו של מקס פריש מאז "הומו פאבר".
אבל מה לעשות שכל אלה לא מספיקים, ונחוץ לנו גם ולטר בנימין. בלעדיו המסע לא יהיה שלם. את נחיצותה של "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" קל מאוד לנחש משמו של הספר ומן הפרטים שתקראו בגב הכריכה, אבל צריך להוסיף גם את התיזות על אודות ההיסטוריה, ומי שרוצה מוזמן לקרוא כאן.
לא חשבו על זה קודם
סיפור המעשה של סאראמאגו מתעתע בפשטותו, מפני שהשאלות עימן מתמודד הסיפור עתיקות מאוד, ומלוות את התרבות המערבית מאז שאל היווני הראשון את בבואתו במים, "מי אני?" ועד לפענוח הגנום האנושי, עניין שמוכיח שוב כי כל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד רק באופן סידורן של אבני הבניין היסודיות של גופנו, ובכך עדיין אינו אומר דבר על נפשו-יחידתו של אדם.
ובכן, מיהו ה"אני" אליו התרגל המורה להיסטוריה טרטוליאנו מאסימו אפונסו, וכיצד הוא משתנה במפגש המקרי עם בן-דמותו הקולנועי הנגלה לעיניו בווידאו, ששמו דניאל סנטה קלרה, ואולי שמו בעצם אחר – כי הלא אי אפשר לדעת, כי הוא שחקן, ופעם אחת הוא מתגלה על המסך בדמותו של מפקח משטרה ופעם אחרת הוא קרופייה, וגם שוער במועדון לילה, וגם אמרגן, וגם פקיד קבלה במלון? ומהי אותה "זהות" חמקמקת שיש לשחקנים מחוץ למסך – האם היא קיימת בכלל? ומה יקרה בעקבות המפגש בין השניים?
כל האופציות הגלומות במסע-הקריאה שלנו יתרחשו בספר, ועוד כמה שלא חשבנו עליהן, כי כשסאראמאגו משחק במיתוסים עתיקים הוא תמיד מצליח לעשות את הבלתי-אפשרי, ליצור פיתול בעלילה שלאורו אנחנו נאלצים לקרוא את כל המיתוס מחדש, והפעם – עם לא מעט צמרמורת בגב. צריך להודות שכל הפתרונות האפשריים למצבו הבלתי-אפשרי של גיבורנו מתגמדים לעומת הפתרון של סאראמאגו, שכמובן לא נגלה אותו כאן. הוא גאוני בפשטותו, ובאמת שלא חשבו עליו קודם, בתולדות הסיפורים על אנשים שזהותם הושאלה לאחרים או שלפרק זמן חיו חיים של אחרים.
מסע עם סאראמאגו
אבל "האדם המשוכפל" לא הופך לספר נפלא רק בזכות העלילה. זו משמשת לסאראמאגו כבסיס וכפיגום ליצירת רומן-רעיונות שבו שלובות פסקאות מבריקות ומלבבות בטון של מונולוג שהמספר היודע-כל שח לפי תומו לקורא. תמצאו שם הרהורים על האופן שבו הקולנוע שינה את תפיסת ההיסטוריה שלנו ואולי אפילו את תפיסת הזמן עצמו. כאן מתרחשת מתחת לאפו של הקורא התכתבות מאסיבית עם הטקסטים של בנימין, אבל לשמחת אותו קורא עצמו, צריך לומר שסאראמאגו לא מחוייב ללשון הפואטית-מיסטית הדחוסה של בנימין, וגם לא לתחושת הטרגדיה הממשמשת ובאה שהדריכה את חשיבתו של בנימין: עם זאת, מי שקורא את הספר כאלגוריה אינו יכול להימלט מן הסוף של התיזות על אודות ההיסטוריה של בנימין, והנבואה המרה שלו, שהאנושות עתידה להשמיד את עצמה כערך אסתטי – גם לזה יש הד ב"האדם המשוכפל".
בין לבין תתוודעו למחשבות של סרמאגו על תולדות הלשון, ומה לדעתו אירע למלים – ולנו – משעה שנולדו ועד שהמרחק בינן לבין מה שנועדו לתאר הפך בלתי נסבל בגלל שימוש יתר. תמצאו תפיסה פסיכולוגית ראקציונרית לכאורה, שמבקשת לשוב ולחלק את בני האדם ל"טיפוסים", אבל זו תפיסה נכונה יותר למספרי סיפורים, כי רק הם יכולים לברוא, בצד החלוקה של הרפואה הגאלנית הנושנה, את "זעמם של האנשים המאופקים". פסיכולוגיה פרוידיאנית לא כל כך טובה לספרות, כי היא מציעה הסברים אוניברסליים ושווים לכל נפש על הנפש, ומאיינת ממילא את שאלת הזהות האישית. אם צעצועים אינטלקטואליים שכאלה, שמפוזרים כאן בנדיבות ובחן, גורמים לכם לחייך – תמשיכו ותחייכו עד לסוף הלא-צפוי, ושם יימחק החיוך בבת אחת.
כי "האדם המשוכפל" אינו רק סיפור-מופת ואוסף של תיזות קטנות: הוא גם רומן מעולה, שמאניש את פחדנו מפני היטמעות בתוך ההמון, שנוגע ברכות ברגשות היותר-כמוסים שלנו ובסוד גדול – הפנטזיה על חיים אחרים, מחוץ לעורנו ובתוך עורו של הזולת. בעידן השעתוק הטכני, היצירה האותנטית היחידה שנותרה היא ספר, והקורא המפרש, המפענח והיוצא למסע עם היוצר הוא חלק מן היצירה. כמה טוב להיות חלק (זעיר מאוד) מעוד רומן נהדר של סאראמאגו .