קופולה יעשה מזה סרט

פרנסיס פורד קופולה ("הסנדק", "אפוקליפסה עכשיו") חוזר לביים. הפעם מדובר בעיבוד לספרו של הסופר הרומני וחוקר הדתות הנודע מירצ'ה אליאדה (1986-1907). "נעורים ללא נעורים", שרואה אור בימים אלה בתרגום לעברית, עוסק במורה זקן שמגיע מהפרובינציה לעיר הבירה ומבקש להתאבד. מכת ברק שפוגעת בו משנה את חייו. הסיפור נע במעגלים שונים, בין הזיה ומציאות, וכל זאת על רקע מלחמת העולם השנייה. הנה קטע מתוכו:

רק כאשר שמע את פעמוני כנסיית המטרופוליה, נזכר כי זה ערב חג המולד. ופתאום הגשם שהקביל את פניו כאשר יצא מתחנת הרכבת ואשר איים להתחזק, נראה לו לא טבעי. הוא התקדם במהירות, מתחת למטריה, כתפיו שמוטות קצת, עיניו

מושפלות, משתדל לחמוק מזרמי המים. בלא שייתן את דעתו לכך הוא התחיל לרוץ, מקרב את המטריה אל חזהו, כמו מגן. כעבור כעשרים מטר ראה את הרמזור האדום ונאלץ לעצור. הוא חיכה בעצבנות, מקפץ במקום, עומד על קצות האצבעות, מחליף מקום כל הזמן, מסתכל בתדהמה בשלוליות שכיסו חלק גדול מהמדרכה מולו. העין האדומה כבתה, וברגע הבא סנוור אותו פיצוץ האור הלבן, הבוהק, העז והמעוור. הוא הרגיש כאילו נשאב בציקלון רותח שפרץ, באופן בל יאמן, מקודקוד ראשו.

"הברק הכה בקרבת מקום", אמר לעצמו, ומצמץ בכבדות, להתיר את עפעפיו. הוא לא הבין מדוע הוא אוחז בעוצמה רבה כל-כך בידית המטרייה. ואז שמע שוב את פעמון כנסיית המטרופוליה, ואת כל הפעמונים האחרים, וכן פעמון נוסף, קרוב מאוד אליו, שהשמיע צליל בודד, נואש.

"נבהלתי," אמר לעצמו והתחיל לרעוד. זה בגלל המים, חשב כעבור רגעים אחדים, כאשר הבין שהוא שוכב בשלולית שלצד המדרכה. "הקור אפף אותי."

"ראיתי איך פגע בו הברק," שמע אותו קול מתנשף של גבר מבועת. "אני לא יודע אם הוא חי. בדיוק הסתכלתי לשם. הוא עמד ממש מתחת לרמזור, וראיתי איך הוא בער מלמעלה למטה, איך התחילו לעבור, באותו רגע, המטריה, הכובע, הבגדים... אם לא היה יורד גשם הוא היה בוער כמו לפיד... אני לא יודע אם הוא חי," אמר שוב.

"ואם הוא חי, מה נעשה איתו?"

זה היה קול רחוק, מיוגע, וגם, כך הוא חשב, מריר.

"מי יודע במה הוא חטא, שיכה אותו האלוהים בברק בליל חג המולד, וממש מאחורי הכנסייה... נראה מה שיגיד המתמחה התורן," הוסיף.

היה זה מוזר בעיניו שהוא לא מרגיש דבר, ובעצם הוא כבר לא מרגיש את גופו. הוא ידע על פי השיחות של אלה שלידו שהועבר משם. אבל איך? בידיים? על אלונקה? בעגלה?

"אני לא חושב שיש לו סיכוי כלשהו," נשמע, כעבור זמן רב, קול אחר, רחוק אף הוא. "לא נשאר לו אפילו סנטימטר אחד של עור שלא נפגע. אני לא מבין איך הוא עדיין חי. באופן נורמלי הוא לא... "

ברור, זה ידוע לכל. אם אתה מאבד יותר מחמישים אחוז משטח העור שלך אתה מת מחנק. אבל מהר מאוד אמר לעצמו שזה יהיה מגוחך ומשפיל לענות, במחשבה, לאלה שהתרוצצו סביבו. הוא רצה שלא לשמוע אותם כלל, כפי שלא ראה אותם, כי שכב בעיניים עצומות בחוזקה. ובאותו רגע התעורר במקום אחר, רחוק, מאושר, כפי שהיה אז.

"וחוץ מזה, מה קרה?" שאלה אותו, מתלוצצת, בחיוך. "עוד איזו טרגדיה?"

"לא אמרתי שזו טרגדיה, אבל, במובן מסוים, זה כך... להיות מרותק למדע, לא לרצות שום דבר חוץ ממנו, להקדיש את חייך למדע... "

"ולאיזה מדע בדיוק אתה מתכוון?" קטעה אותו. "מתמטיקה או סינית?"

"גם וגם, ולכל הדברים האחרים שגיליתי בזה אחר זה, והתאהבתי בהם ככל שהייתי מגלה אותם..."

היא הניחה יד על זרועו, שלא יכעס על כך שהיא קוטעת אותו שוב.

"מתמטיקה, אני מבינה, כי אם אין לך כשרון לזה, אין טעם להתאמץ. אבל סינית?"

הוא לא ידע מדוע פרץ בצחוק. אולי בשל האופן שבו אמרה "סינית".

"חשבתי שאמרתי לך. לפני שנתיים, בסתיו, כשהייתי בפריס, הלכתי להרצאה של שָבנֶס. נפגשתי איתו אחרי ההרצאה, במשרדו. הוא שאל אותי כמה זמן אני לומד סינית, מה הן השפות המזרחיות האחרות שאני מכיר. אין טעם לסכם לך עכשיו את כל השיחה. הבנתי ממנו דבר אחד: אם לא אשלוט תוך שנים אחדות – אתה שומע, תוך שנים אחדות! – בנוסף לסינית, גם בסנסקריט, טיבטית ויפנית, לא אהיה לעולם מומחה בעל שם בתחום... "

"אבל היית צריך להגיד שאתה רוצה ללמוד רק את השפה הסינית."

"אמרתי לו, כמובן. אבל הוא לא השתכנע. גם כך הוא היה בדעה שאני חייב ללמוד יפנית, וכן מספר שפות וניבים דרום אסיאתים... אבל זה לא היה העיקר. העיקר היה משהו אחר. כאשר סיפרתי לו שאני לומד סינית כבר חמישה חודשים, הוא ניגש ללוח, רשם כעשרים סימנים, ואחר כך ביקש ממני לבטא אותם, בזה אחר זה, ולבסוף לתרגם את הקטע. קראתי את זה ככל שיכולתי, ותרגמתי חלק, לא את הכל. הוא חייך באדיבות ואמר. 'זה לא רע, אבל אם אחרי חמישה חודשים... כמה שעות כל יום?' 'לפחות שש,' אמרתי. 'אם כך,' הוא אמר, 'השפה הסינית היא לא בשבילך. כנראה שאין לך זיכרון ויזואלי מתאים, שדרוש לשם כך. אדוני היקר,' הוסיף בחיוך דו משמעי, חיוך שהיה בו זמנית אירוני ומלא חיבה, 'כדי להשתלט על השפה הסינית אתה זקוק לזיכרון של מנדרין, לזיכרון פוטוגראפי... אם אין לך, תצטרך לעשות מאמץ גדול פי שלושה או ארבעה. אני לא חושב שזה כדאי... "

"אז, בסופו של דבר, מדובר בזיכרון... "

"בזיכרון פוטוגראפי," חזר בנימה רצינית מאוד, מדגיש את המילים.

הוא שמע כמה פעמים דלת נפתחת ונטרקת, רעשים אחרים, כמה קולות זרים.

"נראה מה יגיד הפרופסור... אם אתה שואל אותי, אני אומר לך בכנות... "

אותו דבר, תמיד אותו דבר! אבל הוא אהב את הקול. היה זה בלי ספק רופא צעיר, נמרץ, להוט, נדיב.

"הוא סובל מכוויות של מאה אחוז ובכל זאת הוא שרד שתיים עשרה שעות וככל שאנחנו מבינים, הוא לא סובל. עשית לו איזו זריקה?"

"אחת, היום בבוקר... היה נדמה לי שהוא נאנק... אבל אולי נאנח מתוך שינה."

"יודעים עליו משהו? נמצא עליו משהו?"

"רק ידית המטריה. היתר התפחם. מוזר, דווקא הידית, ידית עשויה עץ... הבגדים נשרפו לגמרי, היו לאפר. מה שלא נשטף בגשם התפזר במכונית... "

אז כך זה קרה. ובכל זאת, כאשר שמע את הסבריו של הרופא המתמחה, מצב רוחו השתפר. אם כן, גם שתי המעטפות שהיו בכיסו הפכו לאפר. בלי לרצות, כי לא שם לב שלא סגר היטב את הדלת אחריו, שמע, "הידרדר מאוד, המסכן... הוא

כבר סיפר לנו את זה שלוש או ארבע פעמים..." וזה היה נכון. הוא לא היה מסוגל לשכוח את הידיעה שקרא ב"לה פייארה לֵטרריה" שפאפיני כמעט עיוור לגמרי ואף כירורג לא מעז לנתח אותו. מבחינתו של מי שאהב לקרוא, בלהט כזה של פאפיני, הטרגדיה היא נוראה. על כן דיבר על כך כל הזמן. ואולי הצדק היה עם ואיאן.

"אני מתחיל להידרדר."

ואז שמע שוב את קולה:

"ואיזו עוד טרגדיה קרתה לך? ויתרת על הסינית. ואז?"

"למעשה, לא ויתרתי. המשכתי ללמוד עשרה, חמישה עשר סימנים ביום. אבל יותר בשביל ההנאה שלי, ומשום שזה עזר לי להבין את התרגומים של הטקסטים שקראתי אז... בעצם, הייתי חובבן."

"וגם זה לטובה," קטעה אותו לאורה, ושוב הניחה את ידה על זרועו. "צריכים להיות כמה אנשים עם דמיון, שישמחו על התגליות של החוקרים הגדולים שלך. יפה מאוד שעזבת את הסינית... אבל אם כך, איפה כל הטרגדיות האחרות, שרמזת עליהן?"

הוא הסתכל בה שעה ארוכה. היא בשום אופן לא הייתה הסטודנטית היפה ביותר שראה מעודו, אבל הייתה שונה. הוא לא הבין מדוע היא מושכת אותו, מדוע הוא מחפש אותה שוב ושוב, נכנס לאולמות שבהם לא היה כבר שלוש או ארבע שנים, מאז קיבל את התואר. הוא ידע שיפגוש אותה תמיד בהרצאה של טיטו מָיורסקוּ. שם מצא אותה שעה קודם לכן, וכרגיל, ליווה אותה הביתה ובדרך התיישבו על ספסל ליד האגם בפארק צ'ישמיג'יוּ.

"אז מה הטרגדיות הנוספות?" שאלה, מחייכת אליו, משירה מבט בעיניו.

"אמרתי לך שכבר מהתיכון אהבתי מתמטיקה ומוסיקה, אבל גם היסטוריה, ארכיאולוגיה, פילוסופיה... רציתי ללמוד את כולן, ברור, לא כמומחה, אבל לעומק, על פי מקורות, כי אני שונא אלתורים, שונא דברים שטחיים..."

היא קטעה אותו, הרימה, כמעשה נערים, את ידיה למעלה.

"אתה הגבר השאפתן ביותר שפגשתי עד עכשיו. שאפתן ומשוגע... בעיקר משוגע…"

הוא הכיר יפה את קולותיהן, למד להבחין ביניהם. היו שלוש אחיות שעבדו ביום, ושתים בלילה.

"אם יהיה לו מזל, הוא ימות באחד הימים הקרובים. והרי אומרים, מי שמת בשבוע הקדוש, הולך ישר לגן עדן."

יש לה לב טוב, היא מרחמת עלי, חשב. היא הטובה מכולן, כי היא חושבת על גאולת הנשמה… ואם יעלה בדעתה להוציא את המחט של האינפוזיה מהווריד? אולי אחזיק מעמד עד הבוקר, כאשר יבוא המתמחה. ואם הוא לא יבחין בכך, הפרופסור יראה את זה. היחיד שהוא מיואש, ומושפל, בגלל שהוא לא מבין. היחיד שרוצה בכל מחיר שאני אחיה, כדי לשמוע ממני מה קרה. הוא שמע אותו, באחד הימים – הוא ויתר על כל ניסיון לשאול את עצמו מתי – הוא שמע אותו, לאחר שנגע, בעדינות אין קץ, בעפעפיו.

"העין נראית שלמה, אבל אם התעוור או לא, אנחנו לא יודעים. בעצם, אנחנו לא יודעים שום דבר…"

• לאתר של הוצאת נמרוד