לא רוצים להעלות קילו אחד בחגים? 9 עצות מועילות

אוקטובר ה"שחור". חודש שלם, מיליון קלוריות. שוב נקרא בעיתון כמה קלוריות זה תפוח בדבש וכמה בפרוסת חלה או כבד קצוץ. שוב נשמע כמה קלוריות עולה לנו ארוחת חג ונקרא עצות איך לא לאכול הרבה ובכמה קילוגרמים אנחנו אמורים להשמין. ובמקביל ימהרו ויספקו לנו נתונים על שריפת קלוריות בשעת פעילות גופנית ויסבירו לנו כמה שעות כאלו אנחנו צריכים לעשות בסך-הכל כדי להשיל את כל ארוחות החג. ובמקביל יתנו לנו שוב תפריטי חג ותפריטים להורדת החג. ועולם כמנהגו נוהג. כל עם וחגיו. כל חג וחוקיו. כל חג והדיאטות שלו. לא נמאס לכם?

הרי בסופו של דבר ולמרות הכל, מרביתנו נמלא את עגלות הסופר מכל טוב במעדנים עתירי שומן וקלוריות, נשב סביב שולחן החג ונתענג. וככל שניהנה מאווירת החג ואולי נעלה קילוגרם זמני במשקל גופנו, הרי נעלה הרבה יותר מכובד האשמה והכעס העצמי. התסריט הזה כמו ידוע מראש. נאכל ונסבול ונרוץ לשרוף קלוריות ונאמץ לעצמנו איזו דיאטה מזדמנת. די. לא נמאס לכם לפחד מהחגים? לא בא לכם פשוט לאכול וליהנות?

האם הנאה מאוכל הפכה שם נרדף למעשה חטא? האם לא הבנו כבר מזמן שככל שנעסוק באיסורים ובלאווים נאכל יותר? האם לא הבנו שאין דבר כזה אוכל "מותר" ואוכל "אסור", ושלגיטימי מדי פעם להתפרע עם אוכל ולהיות בחופשה אמיתית?

אבל לא. החרב כמו מונחת על צווארנו רק שלא נעז באמת להתענג. אמרו לנו שיש אוכל "טוב" ואוכל "רע", ומאוכל רע עלינו להימנע, לפחות בתקופות שאנחנו "טובים" ומתנהגים לפי חוקי ה"דיאטה". איך בעצם נמנעים? אנחנו כל הזמן מנסים לחשוב עליו ולהיזהר ממנו. הרי רק כך אפשר להימנע ממנו. והוא אורב לנו בכל פינה. מפתה אותנו, קורא לנו. מגרה.

נדמה לנו שהאוכל נמצא בכל מקום. הרי הדבר הראשון שאנחנו עושים בהביטנו בכל תפריט, במטבח או סתם בסופרמרקט, הוא לראות היכן הוא נמצא או היכן הוא מסתתר – אחרת איך נוכל להימנע ממנו? שיא האבסורד הוא שככל שאנחנו מחפשים אחריו כדי להימנע ממנו ולהיזהר ממנו, הוא משום מה חודר לתוכנו ואנחנו רוצים אותו יותר.

זה מפחיד. כי לעיתים אנחנו מגלים שהרצון הזה מבעבע בתוכנו ככל שאנחנו אמורים להימנע מאותם מאכלים פתיינים. לאט לאט אנחנו מתחילים לחוש את פחד איבוד השליטה. ואז אנחנו נאחזים עוד יותר בחוקי ההימנעות. "האוכל הזה אסור. הוא רע עבורנו. הוא יגרום לנו להשמין. הוא יגרום לנו לאבד שליטה על האכילה שלנו".

אבל המאכלים האלה קוראים, קורצים לנו, מפתים. אנחנו מרגישים את הבהלה מטפסת אל גרוננו, חשים צורך עז באימוץ איזו דיאטה שתשמור עלינו. והרצון לאותם מאכלים אסורים נעשה גדול עוד יותר מאשר בטרם אסרנו אותם לאכילה. ותחושת אובדן השליטה גוברת. וסופה בכך שאנחנו מתפתים.

אותם חוקים שאנחנו מתווים אותם כדי שנקפיד ונאכל כיאות, הם אלה שבסופו של דבר דוחפים אותנו אל אובדן השליטה עליהם, מה שמוליד בתוכנו תחושה כבדה של כישלון, אשמה ואוזלת יד. ככל שאנחנו מנסים להימנע ממאכלים מסוימים, אנחנו חושקים בהם יותר.

על-ידי קטלוג המאכלים כטובים/רעים, בריאים/לא בריאים, חוקיים/לא חוקיים, אנחנו מאבדים, מדחיקים את כל האותות האמיתיים והטבעיים הבאים מהגוף. אנחנו לא באמת מקשיבים לעצמנו, כי במרבית זמננו אנחנו מונעים על-ידי החוקים החיצונים, שלכאורה קובעים ויודעים עבורנו מה נכון לנו, מה מותר ומה אסור.

ומה אומרות המחשבות האלו, המנהלות את התנהגויות האכילה שלנו? למשל, אם אכלנו עוגת דבש, שכמובן מקוטלגת כמאכל "אסור", אנו מיד חשים חסרי אופי וחסרי כוח רצון. המחשבה הזו די בה לעורר התקף זלילה, כי מחד, ממילא אני חסר ערך ולא שווה, ומאידך, ממילא "הרסתי הכל", סטיתי מהתוכנית ומהחוקים המוכתבים, אז כבר אזלול היום ומחר אתחיל מחדש. נשמע לכם מוכר? הכל מתחיל ונגמר במותר ובאסור.

חודש הפיתויים

ואז מגיע חודש אוקטובר. חודש הפיתויים, התאוות והעינוגים, אבל מעליו עננה – האיסורים, הרזון, הדיאטות. האם אנחנו חייבים להמשיך בריטואל חסר התוחלת הזה? האם אנחנו חייבים להמשיך ולשתף פעולה עם מסכת השקרים הזו, שלא באמת מקדמת אותנו לעבר המקום הבריא של גופנו?

אכילה בריאה ונורמלית כוללת בתוכה הקשבה לצרכים הפיסיים של רעב ושובע, אבל גם מאפשרת ונותנת לגיטימציה לאכילה חברתית, טקסית מהנה ומענגת. גם אם מדובר לעתים באכילה של מזונות שמנים ועתירי קלוריות וגם אם אכילה זו חורגת מהצרכים הפיסיים הקיומיים של הגוף.

האם נועדנו לחיות מאחורי סורג ובריח? האם נועדנו לחיות תחת צווי האיסור ולחוש את כובד האשמה כאשר אנחנו בוחרים מאכלים מסוימים? איך מזון יכול להיות טוב או רע? אולי זה לא המזון ש"רע", אלא הדיאלוג שאנחנו מנהלים איתו? ואולי הקודים החברתיים הם אלה שבעצם מכתיבים לנו את ההתנהגויות המוזרות שפתחנו בנוגע לאכילה?

אם כך הם פני הדברים, אז בואו נניח כבר למשחק השקרי הזה ונבין שאוכל הוא רק אוכל. אנחנו אלה שמייחסים לו ערכים מסוימים. אנחנו אלה המעניקים לו כוח. אנחנו אלה הנלחמים בו. אותו אוכל, בסיטואציה מסוימת נגיד שהוא היה מהנה ונכון לנו, ובסיטואציה אחרת נגיד שהיה לו תפקיד לא אדפטיבי בחיינו. והכל בעצם תלוי באיך בחרנו, לפי מה בחרנו והאם נכונה לנו הבחירה של האוכל. מה יקרה אם נניח לקלוריות, נתנתק מהדיאטות ובעיקר נבין שלא יכול להיות שאובססיית רזון שקרית ומתעתעת תנהל את האכילה של מדינה שלמה?

רק כאשר נעיז להיפטר ממנטליות הדיאטות המנהלת אותנו וחודרת כמעט לכל פינה בחיינו, ונחליף אותה באכילה אינטואיטיבית מודעת מחוברת, רק אז נוכל באמת להתנתק ממעגל האימה הזה, הכולל בתוכו עיסוק אינסופי בדיאטות ובמשקל ובאובססיות המזון ובתכולתו הקלורית. דווקא בשל העיסוק בהם, אנחנו מן הסתם משמינים.

אכילה אינטואיטיבית

אז מה זה אומר "אכילה אינטואיטיבית"?

• בואו נעיז ונתנתק מתעשיית הדיאטה: ננסה לדחות את העיסוק בתפריטים, תוכניות אכילה והדיאטות למיניהן, המציעים לנו ירידת משקל מתעתעת, שבמרבית המקרים מסתיימת בהשמנה חוזרת, לעתים אף מעל למשקל ההתחלתי. נעיז לכעוס על השקרים הגורמים לנו לנכס את אשמת הכישלון בדיאטות. נעיז להאמין שלא אנחנו חסרי כוח הרצון, חסרי התוחלת וה"לא שווים". אלו הן הדיאטות המזמינות אותנו לחוש כך.
  

• ניקח בעלות על הרעב שלנו: ננסה להקפיד שגופנו יאכל בהתאם לצרכיו הפיסיים. אחרת אנחנו מעוררים אותו לתחושות חסך נפשיות וביולוגיות המסתיימות בהרבה מקרים בהתקפי זלילה ואובדן שליטה על האכילה. כאשר אדם מגיע לנקודה בה הרעב הוא חזק מדי, כל מנגנוני האכילה המבוקרת והמודעת מתערערים והוא מהר מאוד מאבד את ההקשבה לקודים האמיתיים של גופו לרעב ושובע. לכן אחד הדברים החשובים הוא להקשיב לרעב הפיסי האמיתי שלכם.
  

• ננסה "לעשות שלום" עם האוכל: ניתן לעצמנו רשות בלתי מותנית לאכול, ליהנות, לשבוע ולא לחוש אשמים, בהתאם לצרכים האמיתיים שלנו. אם נקפיד לאסור על עצמנו מאכלים מסוימים או לחוש כחוטאים אם בחרנו באחרים, תחושת החסך הכואבת עלולה להוביל אותנו לאכילה לא מבוקרת שתסתיים בבולמוס, שהוא בדרכו לא מענג ובטח שלא באמת מספק.
  

• נגיד לא למשטרת האוכל: נרשה לעצמנו לצרוח "לא" למחשבות המקננות בראשנו ומכריזות "אתה טוב", "אתה ראוי" אם אכלנו רק אלף קלוריות או אם כולם אכלו ונהנו ואנחנו "צמנו". לחילופין, בואו לא נתפתה לחוש כ"רעים" אם אכלנו מנה גלידה טעימה כקינוח לארוחת החג. בואו ננסה לנתק עצמנו מכל חוקי הדיאטה הסגפניים והלא הגיוניים וננסה להקשיב לעצמנו פנימה, לרעב ולצרכים שלנו בלבד.
  

• ננסה להרגיש את המלאות: נסתכל על תינוק שנולד. הוא מתנהג תוך הקשבה מלאה לקודים הטבעיים שלו. בוכה כשרעב וישן כששבע. גם אנחנו היינו פעם כאלה, עם קודים טבעיים ואמיתיים לצרכים שלנו. והקודים האלה כאילו הלכו לנו לאיבוד במהלך החיים, בשל חוקים וסטריאוטיפים חזקים מאיתנו. הקודים האמיתיים האלה מצויים בתוכנו. אנחנו רק צריכים להתאמץ ולגלות אותם, לבטוח בהם. בואו ננסה במהלך האכילה לברר לעצמנו מה אנחנו מרגישים. ננסה להרגיש את השובע, את המלאות שלנו.
  

• נגלה את גורם הסיפוק וההנאה באכילה: במרדף אחר הרזון אנחנו פעמים רבות חוטאים באובדן אחת המתנות הנפלאות שעצם הקיום שלנו בעולם נותן לנו: תחושת העינוג, הסיפוק, ההנאה הצרופה מהאוכל. כאשר אנחנו אוכלים את מה שבאמת חפצה נפשנו, מה שבאמת טעים לנו, מה שבאמת אנחנו רוצים, התחושה המונחת בצידה של אכילה זו מכילה ומספקת. כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו לאכול מתוך מקומות כאלה, נגלה להפתעתנו שאנחנו מצליחים לאכול פחות ממה שהיינו אוכלים במצבים אחרים. נגלה שאנחנו צריכים פחות אוכל כדי שנבין שמספיק לנו, ששבענו.
  

• נכבד את גופנו: ננסה לקבל את השונות הגנטית כחלק מההוויה הקיומית. כי כמו שיש אנשים עם מספר נעליים 38 והם לא יצפו באופן אבסורדי להיכנס למידת נעליים 36, אין שום סיבה שאנשים שנולדו גנטית לתוך גוף מסוים יבזבזו את חייהם בלנסות להפוך את גופם למשהו אחר ולא מציאותי. כבדו את עצמכם ואת מה שאתם. הביקורת הנוקבת והיעדים הלא הגיוניים באשר למשקלי גוף אידיאליים, לא באמת מובילים אותנו אליהם, ואולי אף מרחיקים.
  

• פעילות גופנית: זו מילת הקסם. אבל לא כשורפת קלוריות, אלא כמקדמת רזון. זו בעיקר ההרגשה המיטיבה לגוף, בזכות תחושת הבריאות וה-well being שהיא מקדמת בעבורנו ודי בה כדי לחולל את השינוי.
  

• ניקח אחריות על הבריאות שלנו: ננסה לבחור את המאכלים שלנו מתוך התאוות, הצרכים והמקומות הבריאים הנכונים לגופנו. נזכור שלא חייבים לאכול "דיאטה מושלמת" כדי להיות בריא. החשוב הוא האכילה הבריאה העקבית לאורך השנים וההקשבה לצורכי הגוף הכוללים צרכים פיסיים קיומיים, אבל גם צורכי נפש, עינוגים והנאות. התהליך והעקביות – לא המושלמות– הן מילות המפתח.
  

חודש אוקטובר כבר כאן. חגים, ריחות של סתיו, מאכלים של בית, הנאה מרובה, והיא לגיטימית. נסו להתנתק מהקלוריות, מהאיסורים, מתפריטי הדיאטות, ופשוט להתענג. חג שמח.

איילת קלטר היא דיאטנית קלינית המתמחה בגישות פסיכולוגיות להתנהגויות אכילה ומחברת הספר "כמה שוקל האושר – על אוכל גוף ונפש" (הוצ' "ידיעות אחרונות")