מחשבות על השמרנות החדשה
ההחלטה להעניק פרס פוליצר לספרות יפה לשנת 2005 ל"גִלעָד", ספר בינוני עם מסר שמרני ונוסטלגי כל-כך, היא מדאיגה ומקוממת. מאיה פלדמן כועסת
יש משהו מטריד, מוזר ואפילו מקומם בזכייתו של הספר "גלעד" בפרס פוליצר לשנת 2005. "גלעד" אינו אלא ביטוי ספרותי להשקפות שהביעה הסופרת מרילין רובינסון בספרה הקודם,"The Death of Adam", שהינו כתב הגנה יוקד כנגד ההתקפות על ג'ון קאלווין והפוריטניות האמריקאית.
סיפורה של "גלעד" - עיירה פיקטיבית מסוג העיירות הקטנות ושכוחות האל במערב התיכון של ארה"ב, שפעם הייתה מעוז לוחם נגד העבדות, ובשנות החמישים, מאז נשרפה כנסיית השחורים, מתגוררים בה לבנים בלבד - נפרש כאן על פני מאה שנה. הסיפור מבקש לשמש תזכורת (גָלעֵד) לאמריקה הישנה והטובה, ולבכות את מותה שלה ושל אותה עיירה, שפעם פרחה בדמותה וכעת הפכה למצבה מתפוררת.
זהו טקסט דתי מאוד שאין בו בכייה מפוכחת על ארץ החלוצים שהפכה לאמריקה הקפיטליסטית והדורסנית, אלא ריאקציה סנטימנטאלית שמרנית ומסתגרת למוסר הפרוטסטנטי, שייצר בסופו של דבר כה רבים מהתחלואים האמריקאיים.
נכון אמנם כי על השיקולים הספרותיים לעמוד לזכותה של יצירה לפני כל אג'נדה פוליטית כזו או אחרת. סטייה מעיקרון זה מעודדת תופעות אומללות, כמו זכייתו של "ורנון גוד ליטל" מאת די.בי.סי. פייר בפרס הבוקר הבריטי ב-2003 - שזכה, לדעתי, בפרס היוקרתי רק מפני שהוא ממלא אחר התשוקה האירופאית לעלוב באמריקאים. יחד עם זאת, נראה כי הסופרלטיבים הנקשרים דווקא לכתיבתה של רובינסון אינם עומדים במבחן הקריאה. בתחילה נדמה שיש לייחס זאת לפגמים בתרגום הסובל לעתים מאנגלית מעוברתת והגבהת השפה ללא צורך (הדבר מפתיע בהתחשב בזהותה של המתרגמת - ג'וד שבא המוערכת, אשר עמדה לאחרונה בהצלחה מרובה במשימת התרגום הקשה של ספרו של פ.ג'. וודהאוס, "טוב ויפה, ג'יבס"), אולם עיון חוזר במקור האמריקאי אינו מחלץ את הספר מאפרוריותו.
זרים החוצה
"גלעד" הוא מכתב ארוך שכותב הכומר בן ה-76, ג'ון איימס, שהתגורר בגלעד כל חייו, לבנו בן השש. הכומר איימס נשא אישה צעירה ויודע כי לא יזכה לראות את בנו מתבגר. במכתב הארוך הזה הוא פורש בפניו את ההיסטוריה המשפחתית בראי האמונה הדתית העמוקה שלו ושל אבותיו. אין ספק שרובינסון מעניקה כאן תמונה רבת פנים ששוזרת בעדינות מרשימה למדי את הלבטים האישיים ורוח התקופה עם התובנה הדתית, אולם התפתחות מעניינת באמת מתרחשת רק בחמישים העמודים האחרונים של הרומן. סביב התמה של הבן האובד, השב לבית אביו לזכות במחילה, מתעוררת לפתע מערכת היחסים בין הכומר לבין בן סנדקותו הסורר, השב לעיירה לאחר שנים רבות, נושא עמו סוד ומאיים לגזול את אשתו הצעירה. אולי מפני שהקונפליקט בין השניים הוא חלק מההווה של הכומר, ולכן משוחרר ממבטו הנוסטלגי המעיק על חלקים אחרים ברומן, העימות הבין דורי על נושאים של אמונה וסליחה הוא רגיש ומעניין.
ובכל זאת, העימות עם הצעיר הכופר אינו מספק פיצוי על קריאה בטקסט ספוג דתיות ורוחניות, המאובקות בעצמן כמו סיפורי הנוסטלגיה של הכומר הזקן. הבן הסורר הוא פרי באושים. אחיו ואחיותיו הגשימו את החלום האמריקאי השמור ללבנים הפרוטסטנטים שמוצאם ממיין: משפחה מאושרת, עבודה מכובדת ומעשי צדקה למען our good lord Jesus. החמלה שאנו חשים כלפי הבן הסורר, כמו החמלה שחשים למשל כלפי גטסבי של פיצג'ראלד, היא חמלה מזויפת, מאחר שהיא נטועה בערגה הניצבת ביסודו של הרומן, ערגה אל אמריקה האמיתית, הבראשיתית - טהורה, פוריטנית, נטולת קונפליקטים וזרים.
על דבריו של אביו שעזב לחוף המערבי: "רק תראה את המקום. בכל פעם שעץ צומח לאיזה גובה, הרוח באה ושוברת אותו... אנחנו חיינו בתוך גבולות של תפיסות ישנות מאוד ומקומיות מאוד. אני רוצה שתבין שאינך חייב נאמנות אליהן" (עמ' 230), עונה איימס בסיום הספר: "אני אוהב את הערבות!... ראיתי את השחר מגיע והאור מציף את הארץ והכול בבת אחת קורן והמילה 'טוב' מאוששת כל כך עמוק בתוך נשמתי... כאן בערבות אין שום דבר שמסיח את הדעת מן הערב ומן הבוקר, שום דבר באופק לא משבש ולא מעכב אותם" (עמ' 241).
הכומר איימס אולי מתכוון להצביע לאייזנהאואר, אך הוא גם בטוח שהאלוהים שלו הוא "מהמערב התיכון ממוצא ניו-אינגלנדי" (עמ' 125). במציאות של היום אין מקום לפאר ספרות המשקפת את עמדת הכומר מעמדה נוסטלגית ומקוננת. גם אם הספר כתוב היטב, אין הוא מתעלה מבחינה ספרותית לרמה המאפשרת להתעלם מן מסר המדאיג הנובע מבחירתו לפרס פוליצר, בחירה שלמען האמת, אלמלא נעשתה - לא היה הספר ראוי להתייחסות הביקורת הספרותית.
לפנייה לכתב/ת 
