הסיבה לבגידות: מונוגמיה אינה טבעית לבני אדם

מהו החלום הרטוב של הגברים? "הפנטזיה המינית המובילה בעולמם של גברים", טוענת הסקסולוגית מלכה זילברמן, בעלת קליניקה לטיפול מיני שמתמקדת בעולם הפנטזיה המיני, "היא לבלות במיטה עם שתי נשים במקביל, שאחת מהן מבצעת בהם מין אוראלי והשנייה מתעלסת איתם ומגרה אותם בטירוף".

- והפנטזיה נשארת בגדר פנטזיה?

מונוגמיה היא דבר שלא בא באופן טבעי, לדעת זוג חוקרי זוגיות אמריקאים, בעל ואישה – הוא זואולוג (ישראלי לשעבר) והיא פסיכיאטרית – שספרם המשותף יצא לאור החודש. לטענתם, בסולם ההתנהגויות האובססיביות של בני האדם ניצבת הבגידה המינית במקום השני, מיד אחרי התנהגות אלימה.

לדברי המחברים, המיתולוגיה היוונית טבעה דפוסים שנותרו רלוונטיים גם אחרי 3,000 שנה. הבגידה לא תימחל, ופשעו של הבוגד נגד בן/בת הזוג יעלה לו בעונש לדורי דורות. גם המודרניסטים שצועדים בראש האוונגרד לא סובלים בגידה כשמדובר בהפרת אמונים לבן זוג. חלק מהם אומרים "אני לא רוצה לדעת", חלק משחררים משפטים כמו "אני שמח/ה שטוב לו/לה", אבל איכות הקשר הזוגי כבר מתעננת, והקרע לא מאחר להופיע.

מדוע קשה לכל כך הרבה אנשים לשמור על מונוגמיה לאורך חייהם המשותפים? הזואולוג דוד ברש ורעייתו ד"ר ג'ודית ליפטון מנסים להתמודד עם סוגיית הנאמנות והבגידה בספרם 'המיתוס של המונוגמיה: נאמנות ובגידה אצל חיות ובני אדם'

דרך הדגמות מעולם החי. בסופו הם מגיעים לתובנה שנאמנות מינית היא פשוט עניין לא טבעי לאופיו של אדם, ולכן יש להתאמץ מאוד כדי לסגל אותה.

"ההשפלה היתה לגלות שהבעל שהערצתי בוגד בי עם נערה בת 18 שגדלה באותה שכונה", אמרה בזמנה בראיון חושפני מירה, אשתו ואם ילדיו של קונדיטור ידוע בישראל. האישה, שכתבה שירים (ופירסמה אותם בספר) כדי להתגבר על עלבונה, סוגרת חשבון: "בגלגול הבא סביר שלא יהיה קל לקחת ממני את כבודי. בגלגול הבא יהיה מחירו בשמיים ולא בתחת..."

אפילו ציפורים נאמנות פוזלות

בחזרה ל'מיתוס של המונוגמיה'. מחברי הספר מתחילים בעולם החי. הם מציינים שיש רק מעט בעלי חיים שמתנהגים באופן מונוגמי – תולעי הסרט שנצמדות לבן זוג אחד לאורך קיומן וכן כמה זני ציפורים. כל השאר, חיות כבני אדם, נוטים לקיים יחסי מין פוליגמיים כדי להתרענן וכדי לשפר את הגנים של צאצאיהם בהתחברות לבן/בת זוג רב מעלות. את ההוכחה מספקת ד"ר ליפטון בתוצאות מבחני די.אן.איי שמצביעות על חיות שמתקיימות בצמד לאורך זמן, בעוד שלצאצאיהן אין תכונות גנטיות של הזכר בין בני הזוג. כלומר, אפילו ציפורים נאמנות פוזלות לפעמים לקינים אחרים...

"נדהמנו מתוצאות מחקר שנערך בשנה שעברה בבית חולים גדול בקנדה", אומרת ד"ר ליפטון, "ושבמהלכו ניהלו רופאים מבחנים גנטיים בילדים כדי לגלות את מידת הסיכון שלהם ללקות במחלות תורשתיות. התברר שיותר מ-10% מהילדים שנבדקו לא הדגימו כלל דמיון גנטי למי שנחשב רשמית לאביהם".

הבוגדים לסוגיהם

"לצערי", אומרת בתגובה אילנה לוין-ארד, פסיכולוגית קלינית ומטפלת מינית מוסמכת, "בקליניקה נתקלים במציאות לא פחות מסובכת. כ-80% מהמטופלים טוענים שליחסי מין תרומה מכרעת לחיים מאושרים. אלא שהחשק המיני במהלך חיי זוג נמצא בירידות ובעליות.

"נקודת המפנה העיקרית בחייהם היא לדעתי הולדת ילד. רוב הזוגות הצעירים מרגישים בשינוי בתשוקה הלוהטת של התחלת הקשר כבר בשנה השנייה לנישואיהם, ולכן רבים מהם פוזלים לצדדים – כדי לחזק את הערך העצמי, לכבוש, להשיג פלוני שקשה יותר להשגה, כי הוא 'שייך לאחר', 'מסרב', 'לא מובן מאליו', 'לא מתמסר'. בני אדם מופעלים על ידי ה'אין' ונרגעים על ידי ה'יש'".

ד"ר ליפטון ובעלה מאמינים שיש מי שמצוידים בכישרון לבגוד באופן מחתרתי, ויש מסורבלים יותר, שעל מצחם רשום כל חטא שלהם. הם גם מבחינים בין מי שבוגד כל הזמן עם כל אחת ובין מי שמחליק – בעיקר עקב קשיים בבית – למיטתה של אישה אחרת ונקלע לרומן חד פעמי.

הבוגדים כל הזמן עם כל אחד – גברים כנשים – נחשבים לבעלי דימוי עצמי נמוך. הם מתייחסים לבגידה כאל כיבוש, ובדרך כלל אין בכוונתם לפרק את נישואיהם עקב הקופצנות המינית שלהם. "אני מכנה אותם בור ללא תחתית", אומרת ד"ר ליפטון. "הם צמאים לעוד ועוד מחמאות. מדובר באישיות עם הפרעה על רקע נרקיסיסטי. למען האמת, הם לא מסוגלים להתאהב או להחזיר יחס חם בשום מקרה".

סוג הבוגדים השני מוגדר על ידי שני החוקרים כאלה שחיי הנישואים שלהם נשחקו והם לא יודעים איך לרענן את השגרה. הם מתעצלים לגשת לייעוץ משפחתי או מנהלים חשבונות אישיים עם בן/בת זוג מזניח. הבגידות שלהם, שמופיעות מאוחר יותר, יחסית ל'מיטיבי הבגידה', באות למלא חסר, להעניק להם תחושה שהם מיוחדים בעיני מישהו.

הסוג השלישי הוא אנשים שנישאו בגיל צעיר מאוד, חוו מין רק עם החבר/ה הראשון שלו נישאו ומרגישים ש'כל העולם חוגג חוץ ממני'. אותם מובילה בעיקר סקרנות, תמימה משהו, שנובעת מחוסר ניסיון מיני עם בני זוג נוספים.

הסוג הרביעי הם מי שעוברים את משבר אמצע החיים. כל אותם גברים ונשים שילדיהם פרחו מהבית, חייהם המקצועיים נעשו יציבים, הבריאות טובה, אבל חיוניות החיים הולכת ומידלדלת. הבגידה נועדה לרענן אותם, לצקת ביטחון עצמי, החנפה לקסם שעוד פועל, בעיקר הוכחה עצמית ש'אני עדיין אטרקטיבי/ת'.

האם נשיקה גנובה, ריקוד צמוד או ליטוף חטוף על הגב הם בגידה? ד"ר ליפטון וברש סבורים שכל מה שעושה בן/בת זוג ומפר את תחושת המונוגמיות של קשר הנישואים שלהם נחשב לסוג של בגידה. אם בן או בת הזוג שלכם מתעצבן, נעלב, נפגע – מדובר בבגידה. נקודה.

לא פחות חסרונות מיתרונות

הנתונים הסטטיסטיים שמופיעים בספר מדברים בעד עצמם: 50% מהנשים בוגדות בבעליהן, ו-70% מהבעלים בוגדים בנשותיהם. אצל גברים מתרחשת הבגידה ככל שחיי הנישואים שלהם מתארכים. אצל נשים – לא נעים – מוקדם יותר. בעיקר 'מצטיינות' במלאכת הבגידה בנות הבייבי-בומרס – הנשים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1945-1952. המושגים שלהן על נאמנות – בלי להכליל – נוטים להיות גמישים משהו.

ואולם למרות הנתונים הסטטיסטיים עדיין אפשר לבחור בהתנהגות שמתאימה לנו כנשואים ולוותר על מה ש'כולם עושים', מהטעם הפשוט שיש בכך לא פחות חסרונות מיתרונות. רבים הם הבוגדים, אבל באותה מידה קיימים גם אנשים שלא מפירים את נאמנותם המינית לבן הזוג. אומרת ד"ר ליפטון: "בנוסף לאיסורי הבגידה מטעמים דתיים ותרבותיים, יש הצדקה נוספת לשמירת אמונים – האושר והשלווה האישית שטמונים בהתנהגות מוסרית כלפי בן הזוג, גם אם יש חילוקי דעות בין השניים.

"מונוגמיה היא סוג של שביתת נשק, אמנה בין שני כוחות. אם חושבים על התוצאה ההרסנית שגורמת קנאה עקב בגידה, אני מוכנה להתעלם מהאופציות המיניות שכביכול קורצות לי בחוץ, ובלבד שבעלי יסכים להתעלם גם הוא מהאופציות הקורצות לו, וכך נחיה שנינו ללא ייסורי קנאה".

נימוק נוסף למה כדאי להיות נאמנים מינית: אם נשבעתם להיות מונוגמיים, הילד שלך, אדוני, אכן יהיה ילדך הביולוגי, וכשתזדקנו, רעייתך ואתה, יהיה כל כך נעים להתחבק ולהרגיש קרוב ובטוח, תוך אמון הדדי מושלם, בלי צללים מן העבר.