הרביניאדה, קווים לדמותה

מה קרוי על שם יצחק רבין? 28 בתי ספר ו-8 קריות חינוך; 26 שדרות, רחובות, דרכים וגשרים; 14 שכונות; 13 אנדרטאות, (4 מתוכן בתל אביב); 12 גנים, טיילת ועצים שניטעו לזכרו; 11 כיכרות; 10 מבנים שונים ברחבי הארץ, בהם תיאטרון; 7 פארקים ומצפים; 3 מרכזים קהילתיים; 3 פקולטות אקדמיות (בחיפה ובירושלים); 2 קריות ממשלה (חיפה ונצרת); 2 בתי כנסת; 2 קריות ספורט; 2 מחלקות טראומה (בבתי החולים רבקה זיו צפת ובאיכילוב); 1 יישוב (צור יצחק, בהקמה); 1 מחנה צבאי (הקריה); 1 מרכז מסחרי (בקריית אונו); 1 בית חולים; 1 תחנת כוח.

(המידע מתוך אתר מרכז רבין לשלום)

חיפוש מהיר במנוע החיפוש גוגל מעלה את התוצאות הבאות: תחת הערך "ע"ש יצחק רבין" מתקבלות 520 תוצאות. איש הציבור המונצח הבא בתור, זאב זבוטינסקי חי בצידה השני של המפה הפוליטית ומפיק 344 תוצאות. הרחק מאחור משתרכים דוד בן גוריון עם 260 תוצאות, גולדה מאיר עם 210, הרצל 176, מנחם בגין ב-151 ואתרים ע"ש יוסף טרומפלדור, אבי כל המיתוסים הציוניים, מוזכרים באתר החיפוש הממוחשב 71 פעמים בסך הכל. אדם נוסף מזנב בממדי ההנצחה לה זוכה ראש הממשלה המנוח: האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון, שחיפוש על שמו מעלה 474 ערכים.

אם מחפשים סיבות למה שהופך דווקא את השניים ל"מונצחים מועדפים", הנה כמה נקודות השקה בין השניים: שניהם גיבורי הציבור הישראלי, יפי בלורית ותואר, שמתו מוות בלתי טבעי, בשיא הישגיהם ושנייה לאחר ש"נגעו בשמים". ועוד קו משותף מאחד בין השניים: שניהם נהרגו בעשר השנים האחרונות, לאחר מהפיכת הערוצים והתרבות בישראל. זו, שהפכה כל כוכבן חושף ישבן לסלבריטי, ממתינה רק להזדמנות לנעוץ את שיניה באישיות אמיתית, ולהפכה למיתוס.

רבין לעומת זאת, נרצח בשידור חי (כמעט), בעידן המידע החופשי, כאשר הביוגרפיה שלו פרושה לעין כל, ללא כחל וסרק. לצד השנים בהן חתם על הסכמי אוסלו והסכמי השלום עם ירדן, היו הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, שהסתיימה בפרשת חשבון הדולרים שהחזיקו הרבינים בארה"ב, לשונו הגסה (כינה את המתנחלים 'פרופלורים'), התמוטטות העצבים ממנה סבל כרמטכ"ל בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, ואפילו השמועות על שתייה מופרזת, היו ידועים גם בעת הרצח. כיצד ייתכן, עם זאת, שכל החולשות נעלמו ודמותו של רבין כגיבור העם והשלום צמחה לגבהים שלא יאומנו?

אתרי הנצחה לרבין יש גם באוסטרליה, אורוגוואי, איטליה, אנגליה, אקוודור, ארגנטינה, ארה"ב, ברזיל, גרמניה, הולנד, ונצואלה, טוגו, יפן, מלזיה, מכסיקו, סין, פורטוגל, פנמה, פרו, צ'ילה, צרפת, קוסטה ריקה וקנדה. בחלק מהמקומות ניטעו עצים ופארקים, באחרים הוקמו אנדרטאות ושלטי זיכרון. במקומות מסוימים הוקמו מועדונים וארגונים לקידום הדמוקרטיה. (המידע מתוך אתר מרכז רבין לשלום)

פרופ' מעוז עזריהו, מומחה להנצחה ולמיתוסים מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, מאמין כי ההסבר להאדרת שמו של רבין לאחר מותו נעוץ בכמה מישורים: "המיתוס הופיע מיד, בשעות הראשונות ובימים הראשונים לאחר הרצח. קודם כל אופן המוות, זה נורא חשוב. העובדה שמדובר ברצח הפוליטי הראשון בישראל, זה יישאר. אף אחד לא ייקח לו את זה. יש לו את המקום שלו בספר דברי הימים של מדינת ישראל. הרצח כמעט שודר בשידור חי בטלוויזיה. שכל המידע על חייו של רבין מצוי בידי הציבור. אבל דווקא הטלוויזיה בונה מיתוסים".

כלי התקשורת, מאמין פרופ' עזריהו, ובעיקר הטלוויזיה, הם אלה שדואגים גם היום להעצמת המיתוס בעיקר על ידי ימי הזיכרון הממושכים לרבין. בימים שבין תאריך הרצח העברי – שהוא יום הזיכרון הממלכתי - ועד הלועזי משובצים לוחות המשדרים והעיתונים בכתבות ובתוכניות זיכרון למיניהן: "איפה אתה נתקל ב'פסטיבל' הזה, ב'רביניאדה'? בבתי הספר ובתקשורת. לתקשורת הישראלית נוח מאוד עם ימי הזיכרון. זה מתאים לימי השידורים. לא צריך להתאמץ. מאוד קל עם יום השואה, מאוד קל עם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וגם מאוד קל עם יום רבין. שמים עוד סרט דוקומנטרי, פאנל פה ופאנל שם. החברה הישראלית תשע שנים אחרי, עשר שנים אחרי, 11, 12, 13 וכן הלאה. וזה עוד תוכנית מקור. אבל זה קל, זה מוכיח אכפתיות, ואתה בצד המוסרי של המתרס".

פיסה נוספת ומשמעותית בפאזל טיפוח המיתוס הייתה העובדה שהממסד הביטחוני במדינת ישראל אימץ את דמותו של רבין כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים, הניצחון המזהיר ביותר של צה"ל בתקופת מלחמות ישראל. מערכת הביטחון סייעה בטיפוח המיתוס בין היתר, בקריאת המפקדה הראשית של מערכת הביטחון הישראלית – הקריה בתל אביב – על שמו.

"הביוגרפיה של רבין היא ביוגרפיה של מיתוס מכונן במדינת ישראל. החיים שלו נעו במקבילים להיסטוריה של מדינת ישראל", אומר פרופ' עזריהו. "הפלמ"ח, מלחמת השחרור, מדינה שקמה, הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, וכמובן אחר כך הפעילות הפוליטית והסכמי השלום. הביוגרפיה שלו וההיסטוריה של מדינת ישראל הם פשוט שני קווים מקבילים. פסי רכבת שנוסעים לאותו מקום. עוד 200 שנה זה כבר יהיה סיפור אחר אולי. אבל נכון לעכשיו הוא שותף לפרק מאוד חשוב, פרק מקביל משמעותי ומאוד מיתולוגי בהיסטוריה של מדינת ישראל. זה חומר שממנו מייצרים מיתוסים. אין מה לעשות. רבין הוא מר ביטחון".

האם אין הגזמה במספר האתרים הקרויים על שם רבין? האם אין בכך זילות הזיכרון?

"זו שאלה של הערכה. מי שעבורו זכרו של יצחק רבין הוא קדוש, מודד את ההצלחה שלו בכמה שיותר הנצחה, וכמה שיותר אזכורים. הרי המטרה היא לא כדי שיידעו מי זה רבין. הדור הבא, עוד בעוד שני דורות, כבר לא יידעו מי זה רבין. המון שמות של רחובות, אנשים לא יודעים על שם מי הם קרויים. אבל ההנצחה הופכת את רבין לחלק משפת היומיום. זה אחד העקרונות של הנצחה. תיקח את דיזנגוף. הרי מי זה דיזנגוף? זה חלק מהשפה. לא גיאוגרפיה, זה לא היסטוריה. זה שפה. זו המטרה. 'כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו', זה הרעיון הגדול הזה. אני גר ברחוב פרוג, שכל מה שיודעים עליו, הוא שזה רחוב שאין בו חניה. מי זה פרוג? מאיפה הוא? רק השם עוד חי".

"אז פה אין זילות. ככל שיש יותר, גם נעשה יותר שימוש בשפה, ככה ההצלחה של ההנצחה יותר גדולה. כך יש גם סיכוי, שמי שלא יודע במה מדובר ישאל מי זה הרבין הזה, שמונצח בכל כך הרבה מקומות. ההנצחה הזו היא השקעה לטווח מאוד רחוק. לנצח. עוד דור אחד, שניים, שלושה קדימה, שהצעירים שלהם לא כל כך יידעו במי מדובר - אז זו תהיה הצלחה".

זה נראה כמו בולמוס, תחרות בין יישובים על מידת ההנצחה.

"אחרי מלחמת השחרור התחילו להנציח את החללים במלחמה. מספיק שעיר אחת החליטה להקים אנדרטה, דבר שלא היה קודם, והערים האחרות הלכו בעקבותיה. מצאתי בחיפה איזה פרוטוקול מהתקופה שאחרי מלחמת השחרור, שבו כתוב שהתושבים מתלוננים כי בעיר אחרת כבר הקימו, ובחיפה עדיין לא. יש פה מודל שכולם מחקים אותו, כמו כדור שלג. לא רוצים להישאר בלי. השאלה היא לא מי הנציח, אלא מי לא. מלמדים את הילדים בבתי הספר לא להיכנע ללחץ חברתי אבל זה בדיוק הדוגמא ללחץ חברתי".

"בפרשת ההנצחה של רבין, כמו אישי ציבור אחרים בהיסטוריה הישראלית, היה גורם נוסף שהשפיע על ריבוי אתרי ההנצחה: בני משפחת רבין. "צריך לזכור שיש משפחה שהייתה לה מילה בעניין. זה בלט במיוחד בנושא של המצבה. עשו לו קבר, שחלקו מומן על ידי מדינת ישראל, שונה מאלה של שאר ראשי המדינה הקבורים בהר הרצל. הוא היה שונה. זה קרה באותה תקופה ראשונה, שבה אי אפשר היה להגיד לא למשפחת רבין. ברמה מסוימת היה פחד די גדול, שאני לא מבין אותו. ממש לא מבין אותו, לא יודע מאיפה זה בא אבל נראה שהוא השפיע".

את הראיון קיימנו בתל אביב, מרחק של כמה פסיעות מבניין העירייה, מזירת הרצח, מהאנדרטה. בכניסה לבניין העירייה, בראש המדרגות מהן ירד בליל הרצח, ניצב פסל ראש ענק של רבין, גבוה יותר מכל אדם ממוצע.

"כדאי אולי לנקוט בזהירות בנושא ההנצחה", אומר פרופ' עזריהו כשהוא מביט בדיוקנו הענק של רבין, "כדי שלא ייווצר מצב של פולחן אישיות. אני לא עושה השוואה, אבל אנחנו מכירים תופעות כאלה והדוגמה הקלאסית היא ברית המועצות. בכל רפובליקה הייתה עיר ושמה סטלין, בכל עיר הייתה שדרה ששמה סטלין, וכמובן הפסלים הענקיים של לנין וסטלין בכל עיר וכיכר. אז אומרים מה פתאום, זה לא אותו דבר, אבל תמיד ההנצחה מלווה בשמץ של סכנה מפני פולחן אישיות. זו הסכנה. הנצחה היא דבר טוב, אלא אם היא יוצרת את הרושם שזה יותר מדי".

למה הרצל לא נכנס? כי חם מדי

מה יוקרתי יותר בית ספר, מחלף או קרן מחקרים? מבחינת גורמי ההנצחה לזכר רבין התשובה היא חד-משמעית: מעל 35 בתי ספר וקריות חינוך קרויות על שמו. המשמעות ברורה: בתי הספר הם המנוף להנצחת שמו של אדם ובעיקר מורשתו. "החלק החשוב ביותר בהנצחה בישראל, היא החדרת זכרו למערכת המשומנת הזו של טקסים בבתי הספר", אומר פרופ' עזריהו. "מבחינת יום הזיכרון ויום השואה, בתי הספר הם המוליך הכי חזק של הזיכרון. מה המהות של הטקסים, המהות של המורשת, זה כבר עניין אחר, אבל העובדה היא שלטקסים האלה יש חשיבות עצומה. מה קרה לטרומפלדור? כשאמא שלי למדה בבית הספר, יום י"א באדר היה אחד הימים החשובים ביותר בלוח השנה. אבל כאשר בבתי הספר הופסק האזכור של טרומפלדור, הזיכרון שלו גווע. אותו דבר עם הרצל. כאשר הרצל מת, האבל עליו. אנשים היו בשוק. מה קורה עם האזכור של הרצל היום? הוא מחוץ ללוח השנה של בתי הספר (הרצל נפטר בכ' בתמוז, החל בתקופת החופש הגדול) ולכן הוא לא מצוין. כשבנו את מערכת החינוך העברית בשנות ה-20 וה-30, ניסו לקבוע את לוח השנה אלסטי, כדי שגם יום הרצל ייכנס. הבעיה שבחום הישראלי אי אפשר ללמוד בכיתות ביולי".

"אחרי מוסדות החינוך, יש את הרחובות. הכי גבוה בהיררכיה נמצאים רחובות שבהם גרים אנשים. לא דרכים חשובות כמו חוצה ישראל, או דרך נמיר, אלא רחובות שאנשים צריכים את הכתובת שלהם. בזמנו, פנו למשפחת בגין והציעו להם לקרוא לנתיבי איילון על שם בגין. בני המשפחה התנגדו. הם אמרו שהם לא מעוניינים שיקירם יוזכר רק בהקשרים שליליים של פקקי תנועה, עומסים ותאונות.

"שכונות זה גם חשוב, אבל פחות מאשר בתי ספר ורחובות. עדיין משתמשים בשם של השכונה ומאזכרים אותה, אבל פחות מאשר המוסדות האחרים.

"אני בטוח שיש אנשים שבשבילם אין צורך בכל ההנצחה הממלכתית. בתי ספר, רחובות וכיכרות. אני בטוח שיש אנשים שמנציחים את רבין ברמה מאוד אינטימית בחיים שלהם. אבל זה דור מאוד מסוים. דור של

 פלמ"חניקים. אני מכיר בתים מסוימים שבו בלי צרמוניות גדולות יש פלקט של רבין על הקיר, והאלבומים שפורסמו לאחר מותו, כל הסובנירים. אתה נכנס לבית אתה רואה הנצחה מאוד אינטימית, אלה לא בני משפחה אלא אנשים שמרגישים כי רבין היה חלק מהביוגרפיה הקולקטיבית שלהם. זה קורה אבל זו קבוצה קטנה. בשביל רוב האנשים רבין הוא הרחוב, השדרה, הגשר, המחלף, הכיכר, יום הזיכרון...

"וגם יום הזיכרון זה כבר לא מה שהיה פעם. למי שהנושא לא רלוונטי יש אלטרנטיוות, כי אין ערוץ אחד, יש שלוש מאות ערוצים. ערוץ החיים הטובים לא משנה את לוח התוכניות שלו ביום רבין, וזה מאוד טבעי. מצד שני אני לא רואה את מדינת ישראל מגיעה לרמה האמריקנית. ביום הזיכרון האמריקני, על הדוכן של מוכר הנקניקיות היה שלט Happy Memorial Day (יום זיכרון שמח). זה יישום אמיתי של השורה נהדרת שכולנו מכירים מביאליק: 'במותם ציוו לנו את החיים'. זה המתח האדיר הזה בין החיים והמוות. הרי כל המוות הזה נועד לאפשר לנו את החיים. Happy Memorial Day ולקנות נקניקיות הרי זה המשכיות של החיים. אני יכול להבין את זה. זה לא נראה לי זר.

"אנחנו תרבות אחרת. קצת מדוכדכת. בשלב הזה יום הזיכרון של רבין עדיין מלווה באבל ברמה מסוימת. רבין כעת רלוונטי, השאלה כמה הוא יהיה רלוונטי בעוד כמה עשרות שנים. מיתוסים מתחלפים. טרומפלדור היה גיבור, אמר טוב למות בעד ארצנו, אחר כך שחטו את הפרה הקדושה הזו, אמרו שהוא קילל. הוא צריך להגיד תודה. הדבר החשוב הוא חיוניות המיתוס. גם השחיטה של הפרה הקדושה, ההיפוך של המיתוס, אומר שהוא עוד רלוונטי. כל עוד השאלה האם טוב למות בעד ארצנו היא אמירה רלוונטית לישראל, טרומפלדור ימשיך להתקיים ברמת המיתוס ויהיה מורה דרך. כל עוד רצח רבין יהיה רלוונטי לאנשים בישראל, גם ההנצחה שלו, והעיסוק במיתוס שלו יישאר רלוונטי".

פרופ' עזריהו מתמחה בתחומי ההנצחה והזיכרון בישראל וגרמניה. ספריו: "פולחני מדינה. חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים בישראל 1948-1956" וכן "תל אביב: העיר האמיתית. מיתוגרפיה היסטורית", שהופיע לאחרונה.