נוער בלי נרות

בשבוע שאחרי הרצח הסתובבנו כמו רוחות רפאים. מדינה שלמה התאבלה וערכה חשבון נפש קצר, קצר מאוד. אבל אנחנו - אלה שבאמת האמינו בו, בכל דבר שהוא אמר, בכל מה שהוא עשה - לא מצאנו שום סיבה להמשיך. אז התקבצנו יחד בכיכר ההיא, שנקראה מאז על שמו, עם הנרות ההם, שנקראנו מאז על שמם. מיטב הפסיכולוגים ניסו לפענח אותנו, את החיבור בין "הנוער הנפלא הזה" למנהיג הקשיש. איך פספסנו אותם, שאלו כולם, איזה נוער, איזו עוצמת רגשות. יש תקווה בנוער הנרות. אבל אנחנו היינו נוער בלי תקווה ובלי נרות.

הרבה פוליטיקאים ומלכ"רים למיניהם ניסו לתפוס עלינו טרמפ. תנועות שונות ומשונות ניסו לקרב בינינו, כחולי החולצה וחובשי הכיפה. צו פיוס הפך לצו השעה. "אחים" ו"הידברות" היו למילים הנפוצות בתקשורת. התנחמנו, חזרנו לחייך, החיים המשיכו. אבל את החלל שבפנים, האחווה הזאת - אמיתית או מזויפת - לא הצליחה למלא.

ופעם בשנה כולם נזכרו בו. בהתחלה עוד הגענו לכיכר, אחר-כך הפסקנו גם עם זה. העדפנו להתכנס באבל הפרטי שלנו, עם הפוסטרים הקטנים על הקיר והסטיקרים על החלון, במקום להתקבץ יחד בדביקות מעיקה ולדקלם בפעם המי-יודע-כמה, רק כדי לצאת ידי חובה, את "השיר לשלום". ממילא, גם הפסקנו להאמין בשלום.

איפה נוער הנרות, שואלים כולם. הוא התגייס, השתחרר, טס להודו, פתח בקריירה. הוא גדל בדמותכם ובצלמכם, בדיוק כמו שחינכתם אותו. הוא הפך ציני כמוכם, הוא צוחק מאותן בדיחות. הוא מבין שגם הזיכרון הזה הפך כלי לניגוח פוליטי. אבל אם תצליחו לתפוס אותו ברגע נדיר של כנות ורצינות, הוא יספר לכם על הפצע הפתוח, על האכזבה, על אובדן התמימות. ועל הגעגוע.

ה-4 בנובמבר 1995 היה עבורי היום בו מתה התמימות. נגמרה האמונה. אהבת הארץ המזוככת, הקמאית הגיעה לקיצה. נולדה הציניות. התפשטה הריקנות. קפצה הזקנה. שבס אמר שהלכה לו המדינה. תמצית מדויקת של הכל, וכבר בגיל 17.