אבל זה לא סתם, זה מופע איכותי
"בכל חופש אנחנו מגיעים להכרה שכל אירועי הילדים הם דרעק טהור, אבל אחרי אלף גיחות לגינה הציבורית ו-500 עבודות יצירה אנחנו מתפתים וקונים כרטיסים להופעה. כאלה אנחנו, רצים לחפש את האטרקציה שתעניק אישור להורות שלנו, וגם מרגישים שדחפנו להם שעת איכות". שקר שני בסדרת השקרים שאנחנו לא מגלים
להגנתנו ניתן לומר כי ממועד למועד מתקפת היחצנות נעשית מתוחכמת יותר, משוכללת בהבנת נפש צרכניה. בחגים הארוכים האלה, הבטחתי לכולם, אני אומרת "לא" להצגות הגדולות, לפסטיבלים הממוסחרים (אלוהים, פסטיבל אחד אפילו מתהדר בפעילות של השלכת עגבניות רקובות, הם יודעים כמה אנחנו נואשים) ולהפקות היקרות.
אבל אחרי אלף גיחות לגינה הציבורית, שאחריהן שוב ניפינו גלונים של חול מהבית, 500 עבודות יצירה, כולל קישוטים לסוכה שאין לנו, ומיצוי ביקורים הדדיים של כל ארסנל החברים, קניתי כרטיסים ל"קרקס פלורנטין" שבנמל תל אביב.
כותבי הקדימונים ב"עכבר העיר" הפליגו בתיאורי אנינות החוויה: בלי בעלי חיים מעונים, עם אקרובטים ולהטוטנים, ועוד שלל מתאבנים, שרמזו על אירוע מאוד יצירתי, האנטיתזה לפסטיבלים המנוכרים. אבא נבחר לשמש כהורה הפעיל (למה באמת מבוגרים משלמים?) ומאז שהוא חזר משם, הוא לא מפסיק לצחקק. אני במקומו הייתי כועסת.
אותנטיות במיטבה
מדובר בתרחיש קלאסי. אחרי המתנה של 15 דקות לאיסוף כרטיסים שהוזמנו בטלפון ועוד 25 דקות עד שהמופע יתחיל, הם נדחסו עם עוד מאות הורים וילדים באוהל שתואר כ"ערימה של סחבות לא מאווררות מספיק", והכי גרוע, אלה שישבו מהשורה השנייה והלאה, לא יכלו לראות הרבה, כי כחלק מהאותנטיות, כנראה, אין מושבים מדורגים, כולם באותו גובה. מה שנשאר היה לעמוד ולחטוף גערות, או פשוט לדמיין.
ובאמת, הקרקס היה כל כך ייחודי עד שהיה צריך הרבה דמיון כדי לשייך אותו לקרקסי הילדות שנעשו מושמצים כל כך, בשל השימוש שהם עושים בבעלי חיים. הפעוט נותר אדיש לחלוטין לקסמם של שלושה ליצנים, נערת גומי אחת שהתקפלה על השולחן ועוד אקרובטית שנתלתה על החישוק הגבוה, והתעניין במיוחד בתפוצ'יפס שכרסם ילד שישב בסמוך.
לקראת אמצע המופע האוונגרדי הוא דרש – הביתה! לא השאיר שום פתח להתמקחות. "היינו צריכים לנסוע עם ג' וכ' לראות פריחה בדרום", הצטערתי, בטבע הוא בטוח היה נהנה יותר.
שיהיו אנינים כמונו
כאלה אנחנו, רצים כמוכם לחפש את האטרקציה הנכספת שתעניק אישור להורות שלנו, ושיהיה בעל תוקף ליומיים לפחות, כי אחריהם כבר נחפש אישור חדש כמובן. אבל מדובר בעוד מניעים, נכון?
אני מדברת על המאוויים הקטנים והאנוכיים, כמו להשתיק את הילדים לשעה-שעתיים, להיות כאילו איתם, אבל בעצם לנוח מ"אבא, אמא, תרגשו אותי", ולהרגיש שלפחות דחפנו להם שעת איכות, ולא איזו חלטורה צעקנית וירודה. וכשהם יגדלו הם יעריצו אותנו על זה, ויהיו קצת כמונו, בעלי טעם תרבותי אנין שפותח כבר מגיל אפס. כאלה אנחנו.
וכאלה הם היזמים וסוחרי מוצרי הבידור לילדים, שמבינים לעומקן את השאיפות האלה, את התשוקות המגונות האלה, ומעזים לדחוס אותנו לאוהלים מצחינים, לאולמות ג'מבורי מפוקפקים, בעלי מתקנים בטיחותיים בקושי. הם יודעים שיש קונים, ואנחנו יודעים שהחוש המסחרי שלהם ימשיך להוכיח את עצמו.
זה נהדר להתפתחות
"אני חושבת שזה נפלא איך שאתם משקיעים בילד", אומרת אמא שלי, "בזמני, איפה היו כאלו הצגות? מה היה אז, כלום. זה נהדר להתפתחות שלו", היא אומרת, ואני רוצה לומר לה, כל אמא והמצפון הפצוע שלה.
ובערב אני פוגשת את כ', שמדווחת על טיול הטבע הפראי שלהם: "נסענו שעה וחצי ליער להב, וראינו שני פרחים בדיוק. היום שם המון אנשים שבאו לחפש את הפריחה ולא מצאו כלום. בקק"ל אמרו שעוד לא חורף. היה די אכזבה".
- לקריאת הטור הקודם בסדרה לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
