אם זה טוב ואם זה רע
האם החדש של דפש מוד הוא אלבומם הטוב ביותר זה זמן רב, או שמדובר בלא יותר מאסופת שירים בנאליים? גבע קרא עוז האזין וחזר עם תשובות
- "האלבום הכי טוב שלהם עד עכשיו"!
- "ערימת צואה מסריחה"!
שתי הכותרות הנ"ל מופיעות בביקורות הגולשים באתר "אמזון" בצמוד לדיסק החדש של דפש מוד Playing The Angel, וכמו שאתם מבינים, הדעות בעניינו חלוקות. הבאזז שפומפם על ידי יחסי הציבור של הלהקה טען שמדובר באלבום הכי טוב שלה מאז Violator מ-1990. המציאות היא שמדובר במוצר קשה לעיכול, מורכב, עשיר, מכובד, שמתחבב על האוזן באיטיות - מסוג האלבומים שצריך לתת להם זמן לנחות עליך, לפני שאתה מגבש עמדה בעניינם.
לרוע המזל, במקרה של דפש מוד, אי אפשר לפרסם ביקורת חצי שנה אחרי. אז קחו את הטקסט הזה בעירבון מוגבל. בשורה התחתונה: זה אלבום איכותי, מיוחד ומעניין - אבל לא סוחף. אין פה אף שיר שיהפוך ללהיט רדיו ענק, אין בו שיאים של רגש וזיכוך, יש בו מעט מאוד קתרזיס. מה שיש בו - זה אוסף של שירים שלוקחים את עצמם ברצינות, שמופקים ונשמעים נהדר.
בין האלטרנטיבי למסחרי
האלבום מטייל לכל אורך הקריירה של הדפשים, לא כולל ההתחלה בימיו הראשונים של וינס קלארק, כשהיא התמקדה בלהיטי רחבות (וזה הזמן לשאול ולקוות לתשובות בטוקבקים: מי יודע מהיכן המנהג החביב לשאוג את צמד המילים "בפה", ו"בתחת" בעת ריקוד לצלילי I Just Can't Get Enough - תשובות יתקבלו בברכה בטוקבקים). תמצאו פה את הצליל האייטיזי הבומבסטי והפומפוזי, לצד הגיטרות הרעשניות מימי הניינטינז, מתובלים בצלילים אלקטרוניקים ממיטב ציוד האולפן המודרני. הטקסטים לוקחים את המאזין, כרגיל, לטיולים מסוייטים בשבילי התשוקה, הדת והסבל.
דפש מוד נשארים על הגבול שבין האלטרנטיבי למסחרי, כשהנטייה המלודית של מרטין גור ככותב שירים והשירה הרוקית המסורתית למדי של דייב גאהן, מונעים מהאלבום מלהפוך להארדקור של ממש, ומאפשרים ללהקה לשמור על בסיס מעריצים גדול למדי, כזה שמעדיף את האלטרנטיבה שלו מוגשת עם קצת מלודיה נעימה לאוזן. מעט להקות מצליחות ליצור את השילוב הזה (מי אמר רדיוהד?), מה שמסביר איך דפש מוד הצליחה לשרוד כבר 25 שנה, ולהפוך לאחת הלהקות המוערכות והמכובדות בעולם.
הצרה עם דפש מוד היא התחושה המרגיזה שנשארת כשמסיימים להקשיב להם, שהיא עדיין לא נפטרה לגמרי מהנטייה לדבוק במניירות, כלומר, התחושה שהיא מנסה למלא אחר חוקים וכללים מסויימים ולא לפלס באמת דרך משלה. למרות המאמצים הניכרים, יש איזה תחושה של חוסר אמינות ששורה עליהם, כאילו הם יוצרים את השירים שלהם לפי מתכון (מוצלח) מספר קלישאות הרוקנ'רול, ולא באמת מהקרביים.
לזכותם יאמר, שהם מקצוענים של ממש. ניכר באלבום שהושקעה בו עבודה ומחשבה רבה. ברור שהלהקה נכנסה לאולפן לא במטרה לדפוק קופה, אלא לנסות ליצור אלבום איכותי, עמוק ומרשים. נכון לעכשיו אני סבור שהיא הצליחה, אבל באופן חלקי בלבד. נגיד את זה ככה, אם ה"בבל" עדיין היה קיים, יש בהחלט מצב שהייתם מוצאים אותי רוקד מול הקיר בתנועות איטיות לצלילי שירים נבחרים מהאלבום החדש, מסטול מטקילה זולה. לעומת זאת, בדרך הביתה, באוטו, הייתי שם אלבום ישן של Talk Talk, שהיא כמו דפש מוד, אבל הרבה הרבה יותר טובה.
לפנייה לכתב/ת 
