חכם גדול, סופר קטן

אומברטו אקו נולד לפני כ-74 שנים באלסנדרייה שליד מילנו. עד 1980 ניהל קריירה רגילה של איש אקדמיה (המתמחה בפילוסופיה של ימי הביניים ובסמיוטיקה) ובעל-טור פופולרי בעיתונים איטלקיים. באותה שנה השתנו חייו עם פרסומו של "שם הוורד" , רומן בלשי המתרחש במנזר בנדיקטיני במאה ה-14. הספר נמכר בתשעה מיליון עותקים, עובד לסרט בכיכובו של שון קונרי וזיכה את מחברו בביקורות נלהבות, בתמלוגים שמנים ובמעמד של סופרסטאר אינטלקטואלי בינלאומי.

אחרי "שם הוורד" חיבר אקו רומנים נוספים: "המטוטלת של פוקו", "האי של יום האתמול", "באודולינו" ו"הלהבה המיסתורית של המלכה לואנה". שלושת הראשונים ו"לטייל עם דג סלמון" תורגמו לעברית.

ההצלחה לא היטיבה עם אקו ככותב. ספריו מאז "שם הוורד" מבריקים, אבל בה בעת גם פטפטניים עד אין-קץ ונטולי עומק במידה מפתיעה. "באודולינו", שראה זה עתה אור בהוצאת כנרת, בתרגומה היפה בדרך כלל של מרים שוסטרמן-פדובאנו (פה ושם היא שוגה בתרגום מונחים ימי-ביניימים), אינו יוצא מכלל זה.

לכאורה זהו סיפור הרפתקאות. באדולינו, גיבור הספר, הוא בן איכרים ערמומי וכזבן, שנעשה בנו המאומץ של פרידריך ברברוסה, משתתף במלחמות האיטלקיות של הקיסר ובהקמתה של העיר אלסנדרייה. הוא ממציא את הגביע הקדוש ויוצא עם חבורת ידידים למזרח, למסע הצלב השלישי. 

אחרי מותו של ברברוסה הם ממשיכים אל ממלכתו האגדית של הכומר יוחנן. בדרך הם נתקלים בכל היצורים המיתיים של הדמיון הימי ביניימי – גמדים וענקים, יצורים בעלי אוזניים ענקיות, יצורים שגופם הוא רגל ויצורים שראשם נמצא בתוך בית החזה שלהם, פילוסופיות גנוסטיות יפהפיות בעלות רגלי עז וציפורי רוק מפלצתיות. החברים אינם מגיעים אל יוחנן. המסע מסתיים בקונסטנטינופול, שנכבשה על-ידי אנשי המערב במהלך מסע הצלב הרביעי.

באודולינו מספר את סיפורו, שאמת ושקר מעורבים בו, לניקטאס, אחד מפקידי הקיסר הביזנטי. זהו כאמור סיפור עשיר, אבל העושר הזה שמור לרעת בעליו, ועוד יותר מזה לרעת קוראיו. לאקו אין עניין אמיתי בגיבוריו הנותרים כדמויות קרטון, קולבים לתלות עליהם מחלצות אינטלקטואליות. מטרתו העיקרית של הרומן הזה היא להראות לקורא עד כמה אומברטו אקו חכם (הוא בקיא בהיסטוריה של המזרח ושל המערב, בספרות ובפילוסופיה, בסמיוטיקה, בתורת המשחקים, בתיאולוגיה, בקוסמולוגיה ומי יודע במה עוד). מעבר לתיאור חוכמתו של אקו, מבקש הרומן לומר משהו על היחסים בין אמת לשקר. כל הגיבורים משקרים – בעיקר באודולינו. בהבל-פה הם הופכים בדיון למציאות (הגביע הקדוש הוא אולי כוס השתייה של אבי באודולינו, אבל בעיני מעריציו הוא אובייקט נערץ ומחולל נסים).

מה שחשוב, מראה אקו שוב ושוב, אינו האמת האובייקטיבית – אלא דווקא מראית העין הסובייקטיבית. בתודעה האנושית אמת היא מה שאנחנו מקבלים כאמת. מעצבי התודעה והזיכרון לא רק משמרים את העובדות בפורמלין ההיסטוריוגרפי, אלא מייצרים אותן. השקרים של באודולינו חשובים יותר ממה ש'באמת היה', כפי שהספר של אקו, כיוצרו של באודולינו, יוצר, בעצם כתיבתו, איזה ישות שלא היתה קודם בנמצא – באודולינו עצמו. כל זה נכון, אבל ידוע וכבר נאמר אינספור פעמים בצורה מבריקה יותר ובעיקר קצרה יותר (ב"אניהו" של אתגר קרת, למשל).

אקו להוט כל כך להראות שהוא חכם, שהוא משכיל, שהוא קרא הכל והבין הכל, ממהר כל כך לקפוץ מעניין לעניין תוך קריצות-עין בלתי-פוסקות לאיזה קורא מתוחכם כמוהו – עד שהוא אינו שם לב לכך שרבים מהקוראים מותשים ובעיקר משועממים. כיוון שאני 'איש מקצוע', נדמה לי שהבנתי את רוב הקריצות. קראתי עד הסוף, אבל במאמץ גדול מאוד.

• מתוך מוסף הספרות של ידיעות אחרונות.