אם היית יכול, היית בא?

על כל תשע אמהות, שמתרוצצות בשעות אחר הצהריים בגינות ובמרכז אחרי הפעוטות שלהן, מנדנדות, מאכילות, מנקות, מתעמתות, נצפה אבא אחד. סטטיסטיקה פרטית שלי, אבל זהו בערך היחס. עשרה אחוז מהאבות שמתמודדים עם המטלות הרוטיניות, השוחקות, ולא מסתפקים בסוף שבוע כדי לסמן וי על סעיף שעות איכות.

כל תא משפחתי והווירוס שלו, ותמיד יש סיפור רקע: בעלה של דפנה קיבל עבודה מעבר לים התיכון בדיוק חודש לפני שילדה את בנם הראשון. חצי שנה הוא חיפש כאן עבודה בתחום עיסוקו (הנדסת בניין) וכשההצעה הגיעה והחשבונות החלו להציק, הוא לקח את הג'וב.

דפנה הייתה מאושרת בשבילו, "זו רק עבודה זמנית, לקחו אותו לשלושה חודשים, אבל סוף סוף הוא עובד, הוא היה נורא לחוץ בזמן האחרון, הוא פחד שלא יצליח לפרנס אותנו", אבל גם בשביל עצמה. היא הרי לא יכולה לעבוד עכשיו, ועד שתחזור למעמד מפרנסת שנייה ייקח קצת זמן.

בינתיים עברו חמישה חודשים, חודש וחצי מאז שנולד יובל, תינוק מקסים שאוהב לצרוח ברוב שעות היממה, ובעלה של דפנה עדיין מעבר לים. מסתבר שהפרויקט מתארך. הוא אומנם מגיע בכל סוף שבוע שני, ורוב החגים, אם כי לא כולם, הוא שהה כאן, אבל הבשורה שאמא דפנה קיבלה השבוע היא שמועד סיום הפרוייקט לא ידוע.

"עשה לעצמו חיים קלים", העיר ברשעות א', "גם לו קשה, מה את חושבת?" היא התגוננה כשסיפרה לי על הלילה האחרון שבו התינוק סירב לישון בשל עוד התקפת גזים. "הוא נקרע מזה".

אפשר להניח ששיחות המצוקה שבעלה של דפנה מקבל ממנה לפנות בוקר הן לא בילוי, ואפילו מפח נפש לא קטן. אבל אי אפשר לחמוק מהתחושה המטרידה שדפנה היא דוגמה, קיצונית אומנם, לעוד אישה, אמא, שנותרה לבד בחזית ההקרבה בעוד בעלה סובל מרחוק.

המשבר הראשון של הביחד 

בראיון שנערך לפני מספר חודשים עם השחקן דב נבון בפנזין "360 מעלות", סיפר השחקן המוערך בגילוי לב נדיר על התאקלמותו הלא פשוטה בתפקיד אבא לבתו הבכורה: "זוגיות זה משחק ילדים. הדברים נעשים מורכבים יותר כשאתה עובר משלב של אתה והפרטנרית שלך, לילדים. שם הדברים נעשים יותר מורכבים. שם אולי יש התחלה של שאלות שלא שאלת...

"ואם אנחנו כבר מדברים על זה, אז השלב שבו נולדה לי הילדה הראשונה, שם אולי היה לי המשבר הראשון של הביחד. שם היה משבר, שם היה כאב, שם היה חוסר אונים, שם נשאלו שאלות... שמה אולי חוויתי בפעם הראשונה תחושה של עבד (!!).... שם אולי התפרפרתי. היום זה אחרת – הזקנתי, השלמתי, קיבלתי, הבנתי. נכנסתי לתפקיד. היום אני אבא כבר, אתה יודע, לאבא יש תפקיד....

"עד לפני כמה חודשים שאלתי, למה ילדים? וכשנולדה לי הילדה הראשונה לא הבנתי, אני הסתובבתי עם סכין ורציתי לרצוח את כל האנשים שאמרו לי וואיי וואי איזה יופי, איזה יופי. היום אחרי שנים הבנתי ואני כבר לא כועס כשאני קם בבוקר. ולא תמיד זה הזמן שלי, ושזה השלמה והסכמה, ואז אתה מתחיל להבין את הדבר הגדול הזה"....

חרדות שמובילות לשקרים

גם אם הראיון עם נבון אישי לגמרי, ומעיד בעיקר עליו, אני מעזה להמר שהחוויות שלו קולקטיביות ומשקפות רגשות של אבות רבים, שלפעמים די נוח להם להישאר במשרד שעות ארוכות ארוכות במקום להתמודד עם שארית הערב עם הפעוטות, עם הישורת האחרונה והמתישה מכל של האמבטיות/ארוחת ערב/סיפור ומאבק עם הפעוטות שיירדמו כבר.

אפשר להתייחס לאמרות הקבועות של הגברים שלצידנו בעניין חרדת הפרנסה ואיבוד מקום העבודה בחרדת קודש, עם רוטב הכרחי של המון רגשות אשמה ("אוי איזה פרטנרית מציקה ולא מתחשבת אני"), אבל אפשר גם לנער אותם קצת מחרדות אחרות שאולי מסתתרות שם, שמובילות לשקרים קטנים, כמו "הפגישה התארכה, מה את רוצה!"

אז לפעמים זה באמת הפגישה, ולפעמים אולי אבא קצת אבוד. "זה הגיע עד למצב שפעם, כשעתליה הייתה בת חצי שנה השארנו אותה אצל הסבתא ולא באנו לקחת אותה", התוודה נבון בראיון, "ואז הסבתא התקשרה ואמרה, תבואו לקחת! פתאום קלטנו, הבנו שיש לנו משבר, משברון. אני חוויתי דיכאון. אומרים שלנשים יש דיכאון אחרי לידה, לי היה דיכאון אחרי לידה".

למה ילדים?

ובאמת, נשאלת השאלה הטורדנית למה כשאמהות נשאבות לאחר הלידה לקרייריזם תובעני הדורש שעות אינסופיות – הן נשפטות על ידי הסביבה כאמהות מזניחות, ואפילו לא מתפקדות - אבל לגברים אין מדד שעות שמגדיר את איכות ההורות שלהם? שלא לדבר על אמהות שיצהירו הצהרות ספקניות כמו נבון, בנושא 'למה ילדים?' אבל בשבילן המציאו קטגוריה נוחה כפי שהוא ציין, דיכאון אחרי לידה.

מאוד אופנתי וקוּלי להסתובב עם התינוק המקסים שלך במנשא בשד' רוטשילד והסביבה. אבל היומיום עם תינוק אינו כה פוטוגני רוב הזמן, והגיע הזמן שהאבות יצללו לזה, יקחו בזה חלק, גם אם זה מדכא וסיזיפי, אחרת לעולם לא נוכל להניח את הזעם ותחושת הקורבן השכיחה כל כך אצל אמהות, במיוחד אמהות עובדות (למרות שאין עבודת פרך יותר מלהיות אמא פול טיים). ככה בסוף היום אולי לא נהיה סחוטות כל כך ונוכל גם לדבר. על עוד דברים חוץ מהתינוק.

באחר הצהריים שגרתי בשכונה שבה אני גרה, רואים בערך 90 אחוז אמהות, ועשרה אחוז אבות. והשאלה שהכי מציקה לי, אבא'לה, היא זו: ונניח שהיית יכול, היית בא?

• לטורים הקודמים בסדרה:
  

אבל זה גם טוב בשבילך

אבל זה לא סתם, זה מופע איכותי