אלימות נגד רופאים: איך עוצרים את זה?

"תופעת האלימות בחדרי המיון הינה בעיה רצינית ורבת פנים", זוהי השורה התחתונה בדו"ח המחקר של המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות, שעסק בנושא האלימות נגד צוותים רפואיים בחדרי מיון בארץ.

מהממצאים עולה תמונה מדאיגה לפיה הרוב הגדול מכלל צוותי חדרי המיון חוו אלימות בשנה שקדמה לפרסום המחקר (2003-2004), אשר נערך ב-25 בתי החולים הכלליים בישראל. מרבית המקרים היו אמנם של אלימות מילולית, אולם בשליש מהם חוו הצוותים איומים וב-16 אחוזים - אלימות פיזית.

• לקריאת הדו"ח המלא לחצו כאן
  

מהמחקר, אותו ערך פרופסור שמחה לנדאו מהמכון לקרימינולוגיה

 בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, עולה כי קיים קשר הדוק בין הקורבנות ותפקידיהם. אלימות פיזית הופנתה בעיקר כלפי אנשי הביטחון וכן כלפי חובשים ואלונקאים. איומים מילוליים הופנו באופן בולט כלפי צוותי הרופאים, ואילו קבוצות העיסוק האחרות (אחיות, עובדים מינהליים, מעבדה, רנטגן ועוד) מצאו עצמם קורבן בעיקר לאלימות מילולית.

מקור הצרות - העומס בחדרי המיון

מדיווחי הקורבנות שהתקבלו במסגרת המחקר עלה כי במרבית המקרים התוקף הינו מלווה של המטופל שמגיע לבית החולים, גבר בגילאים 26-35, ישראלי וותיק (ב-66 אחוזים מן המקרים) או בן מיעוטים (20 אחוזים). רוב מקרי האלימות במהלך שנת המחקר אירעו במשמרות הערב, כשהצוות הרפואי מצומצם יותר, ובמקביל המרפאות הקהילתיות (קופות החולים) אינן פועלות באופן מלא.

אחת המסקנות המעניינות העולות מן המחקר מצביעה על כך שכניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, גרמה לעלייה ניכרת בפניות לבתי החולים. אחת מתוצאות הלוואי של שינוי זה, כמו גם של תהליכים חברתיים אחרים בחברה הישראלית בעשור האחרון, היא בעיית האלימות בחדרי המיון.

מקרי האלימות כלפי אנשי הצוות הרפואי התרחשו לרוב כאשר חדר המיון בבית החולים היה עמוס יתר על המידה. המטופלים ומלוויהם אשר ענו על השאלונים קישרו באופן מובהק בין המתנה ארוכה לקבלת הטיפול לבין תחושות כעס ותסכול בחדר המיון. גורם נוסף חשוב לאלימות, כפי שהשתקף בראיונות, הינו הפער התרבותי בין הפונים לבין נותני השירות, בעיקר כשמדובר באוכלוסיות ספציפיות כמו עולים, ערבים, בדואים, וכדומה. גם המבנה הפיזי של חדר המיון היווה גורם משמעותי: מתברר כי חדר מיון קטן, שאינו יכול להכיל את כל המטופלים והממתינים יוצר תחושת עומס ומגביר את הסיכוי ליחס אלים כלפי הצוות הרפואי.

פרופסור לנדאו מעלה במסגרת דו"ח המחקר מספר המלצות ליישום בכדי להפחית את מימדי האלימות בבתי החולים. בין היתר ממליץ לנדאו לשים דגש על תכנון נאות ומרווח של חדר המיון, שילוט נאות ומרחב המתנה מרווח עם אמצעים מפיגי מתח (חומר הסברה מתאים, טלוויזיה, מכונות שתייה, שירותים נקיים וכדומה), אשר יתרמו לדבריו להרגעת הפונים המתוחים ובכך יפחיתו את פוטנציאל האלימות.

אחד הממצאים המדאיגים ביותר במחקר, לדברי פרופסור לנדאו, הוא השיעור הנמוך מבין אנשי צוותי בתי החולים (כחמישית בלבד) שהשתתפו בהשתלמות כלשהי בנושא ההתמודדות עם אלימות. פירוש הדבר הוא כי לרובם המכריע של עובדי חדרי המיון בישראל חסרות המיומנויות הבסיסיות להתמודדות עם מצבים בעלי פוטנציאל לאלימות או עם אלימות לאחר שזו התרחשה ועל כך יש לתת דגש בעתיד.

המדיניות של הנהלות בתי החולים, טוען פרופסור לנדאו, חייבת של "אפס סובלנות" לאלימות. לשם כך חייבים לנהוג על פי נהלים ברורים העוסקים בדיווח על מקרים שכאלה ותגובה מיידית כלפי אלימות מכל סוג שהוא בין כתלי בית החולים. מדיניות זו חייבת, לאור מסקנות המחקר, לכלול גם איתור וטיפול נאות באנשי צוות המועדים יותר מאחרים לעורר תגובות אלימות כלפיהם.