מסביב לפאריז יש הרי געש
לילה שמיני ברציפות של אש, עשן ואלימות בפרבריה של פאריז. המציאות האנושית, החברתית, האתנית והפוליטית בפרברים המדוכאים היכתה על פניהם של הפאריזאים, שהתכחשו עד עתה לקיומה. לכולם ברור שהדלק שבבקבוקי התבערה יטפטף ויחדור למערכת הפוליטית וישפיע גם על הבחירות לנשיאות בעוד שנה וחצי; עד אז מן הסתם יישאלו כל אותן שאלות קשות בדבר חילוניות וזכויות הפרט, שהצרפתים כה חרדים להן
המשטרה אמנם ציינה שהלילה נרשמו פחות עימותים ישירים בין מתפרעים לבין השוטרים, הפרושים בפרברים בכוחות גדולים. אלא שלראשונה נרשמה התפשטות של המהומות אל מעבר לתחומה של פאריז רבתי: אירועים אלימים דווחו באזור רוּאֶן בצפונה של צרפת, בעיר דיז'וֹן במזרח ובמארסיי שבדרום.
ברקע כמובן, עולות השאלות חמורות הסבר באשר למשמעות ההתפרצות האלימה הזו. כמעט כולם בצרפת תמימי דעים; הארועים הללו חמורים מאוד - משטרתית, אנושית, פוליטית, חברתית ורעיונית. האם הם יימשכו? התשובה היא כן! האם יהיו להם השלכות פוליטיות? התשובה היא כן! - הן במסגרת מערכת הבחירות לנשיאות בעוד כשנה וחצי והן בשורת ההתמודדויות בדרג הפרלמנטרי, האזורי והעירוני. אל תוך כל אלה יטפטפו אירועי האלימות בפרברים כתזכורת למציאות שהצרפתים מבקשים כבר עשרות שנים לראות בה תופעות שוליים, אך מרביתם מכירים בעובדה שהיא שרירה וקיימת.
זוהי האמת שבליבן של ההתרחשויות האחרונות: המציאות האנושית, החברתית, האתנית והפוליטית בפרברים היא המוקד החשוב ביותר של המציאות הצרפתית של שני הדורות האחרונים. הפוליטיקאים אמרו זאת במשך השנים בחצי פה, והדיון הציבורי עסק באלתורים סחור סחור מסביב לסוגיה, מבלי לגעת בעצב החשוף.
חמור מכך, אלו שהעלו במישרין את מרכזיותה של הבעיה הזו במציאות של הצרפתית של השנים האחרונות היו דווקא גורמים מהשוליים של המפה הפוליטית – בעיקר אנשי "החזית הלאומית" הניאו-פשיסטית בהנהגת ז'אן–מארי לה-פן, ואנשי המפלגה הקומוניסטית.
מאחר שדווקא הם, נציגי השוליים, "הטרידו" את הצרפתים בהפניית אצבע לעבר חומרת המציאות בפרברים, נותר הציבור אדיש. במקום לקיים דיון רציני ועמוק בבעיה נצבעו טענות הדוברים בצבעים המאבק נגד אלו המלהיטים יצרים ומנסים לעשות הון פוליטי על גבן של בעיות חברתיות חמורות – גזענות והגירה ממדינות מוסלמיות, ערביות, אפריקאיות ואסייתיות. במקום לטפל בבעיה ההולכת ומחריפה, אטמו השומעים את אזניהם מפני דברים שנשמעו להם כאילו מקורם בגישת "אנחנו לעומת הם".
מציאות הפרברים נעלמה מעיני הצרפתים. פאריז, השבוע (צילום: אי.פי)
אבל האמת הפוליטית והחברתית הזו, שרבים ניסחו אותה בדרכים שונות במהלך שלושת העשורים האחרונים, מכה עתה בפניהם של אלה שהתכחשו למציאות. בחצי המאה האחרונה נסוב הדיון הפוליטי הצרפתי סביב שתי קבוצות שוליות יחסית אך כאלה שמסמנות את קצותיה של המפה: המפלגה הקומוניסטית עד שנות ה-70, והימין הקיצוני מאז ועד היום. לפיכך היטלטלה הזירה הצרפתית בין הכחשות ברמה הגבוהה, התעלמויות ברמה הבינונית וניסיונות להפשיל שרוולים במישור המעשי.
אבל החברה הצרפתית לא תוכל למצוא דרכים עוקפות לשאלות הגדולות באמת שנגזרות מהתפרצויות הגעש הללו. שכן כיצד מתמודדים עם קבוצות צעירים שהמצוקה מסביבם דוחקת אותם לסוג כזה של התגרויות, באש בעשן ובניפוץ. ואיך מצליחים לשקם את הדו-קיום הוותיק של החברה הצרפתית, אותו "יחד רפובליקאי" ששורשיו בימי המהפכה הצרפתית לפני יותר מ-200 שנה, ועיצב את כלל ההתייחסויות של העולם המערבי למסגרות של מדינה, חברה, זכויות אדם וסולידריות.
מה לעשות שהלילות האלימים בפרברי פאריז חורגים משאלות של אבטלה, תקציבי סעד ורפורמות של מקל וגזר: השאלות האמיתיות שצריכות להישאל הן אותן שאלות שהצרפתים כה גאים בהן (ויש שיאמרו יהירים מדי): שאלות של ריכוזיות השלטון, החילוניות המודרנית וזכויות הפרט. התפרצויות הימים האחרונים מפגישות את צרפת עם סדר היום הגדול באמת שלה. חזיתן, לפי שעה, מאוד לא סימפטית. ההנהגה תידרש כעת לגלות יצירתיות שלטונית ומקוריות בבואה לרפא את הפצעים. הנוף האנושי והפוליטי המאייש היום את הצמרת הצרפתית אינו מבטיח גדולות בהקשר הזה.
לפנייה לכתב/ת 
