הזכרונות הטובים מקלישי אפופים כעת בעשן

שבע שנים התגוררתי עם משפחתי בקלישי שבפאתי פאריז, פרבר שכ-60 אחוז מתושביו הם מוסלמים ממוצא ערבי, ברובם צפון אפריקנים. זה היה לפני כמעט עשור. התמונות בחדשות בימים האחרונים לא הזכירו לי דבר מהימים שלי שם, אבל את האש והעשן של המהומות שפרצו בפרבר התוסס, והתפשטו ברחבי צרפת, יכולנו לחזות כבר אז.

היינו קהילה יהודית מגובשת ולא קטנה כלל, עם בית כנסת מפואר, מספר בתי ספר יהודיים ואפילו בית ספר ישראלי יוקרתי. לא הרגשנו מאוימים לרגע. בני למד בגן ובבית ספר מעורב עם רוב ערבי, ולעולם לא חשנו בגזענות מצידם. אם היו גילויי גזענות, הם באו דווקא מצידם של הצרפתים, שכינו אותו "מסריח". זו אגב גם הייתה הסיבה שבגללה חזרנו לארץ לבסוף.

צרפת בלהבות:

• המהומות התפשטו גם למרכז פאריז
• "אנשים חיים פה בעוצר"
• מסביב לפאריז יש הרי געש / יואב טוקר
  

בקלישי, היו רגעים שנדמה היה לי שאני כלל לא בצרפת. בשכונה בה גרנו היו מספר רב של חנויות שבעליהן היו ערבים - חנויות מזון, איטליז, חנות תבלינים ועוד. שם הרגשתי די בבית. הריחות הזכירו לי את ריחות השוק במרוקו ובארץ.  הגברים הסתובבו עם ג'לביה והנשים עם כיסוי ראש. דווקא איתן הסתדרתי הכי טוב ומהם קיבלתי יחס מועדף, למרות שידעו שאני ישראלית. תמיד גם דיברנו על אותו נושא - "יהודים ערבים" - והם תמיד סיפרו איך חיו בשלום ובדו-קיום עם היהודים באלג'יריה, מרוקו וטוניס.

בעלי האטליז תמיד אמרו לי: "למה את לא קונה אצלנו, גם אנחנו לא אוכלים חזיר והבשר שלנו כשר". אם ביקשתי תבלין שלא היה בנמצא הם היו מביאים לי את שלהם מהבית. בחגים, ובמיוחד ביום כיפור, הם הסתכלו עלינו במין יראת כבוד ולרגע לא במבט עוין. בימי שישי זכיתי אפילו לברכת שבת שלום בעברית.

חניון שהוצת בפרברי פאריז השבוע (צילום: רויטרס)

אבל ברחובות בלטה המצוקה הנוראית. המשפחות הערביות חיו בצפיפות נוראית בדירות קטנות. הילדים הסתובבו כל היום ברחובות והזקנים והצעירים יחד ישבו "על הברזלים" ברחוב.

הנוער היה תמיד הבעיה הכואבת ביותר. שם ראינו את התסכול המבעבע. כבר אז היה ברור שממציאות כזו לא יצמח שום דבר חיובי ומדובר רק בעניין של זמן עד ש"הפצצה המתקתקת" תתפוצץ לצרפתים בפרצוף. ריכוז כה גדול של צעירים ממורמרים ומתוסכלים מאבטלה ועוני, חסרי מסגרת ואפשרויות להתפתח, יוביל לפורענות. השאלה היתה רק מתי זה יקרה?

בימים ההם עבדתי במרכז פאריז, ברחוב שהוא מוקד לכל הפגנה מזדמנת. בימים של הפגנות נהגה המשטרה לבקש מאיתנו לסגור את החנות מחשש להתפרעויות. ואכן, כל הפגנה הסתיימה בזגוגיות מנופצות, מכוניות שספגו מטר אבנים, נזק לאופנועים חונים והפלת פחי אשפה, וכמובן מעשי ביזה. כל זה נמשך שנים אבל הממשלה הצרפתית לא עשתה דבר כדי לטפל בבעיה. היום רבים בצרפת תמהים מדוע הם חווים פרץ כזה של זעם ושנאה.

כבר שבוע אני צופה בתמונות בחדשות ואני מבינה לגמרי על מה הם כועסים. הכתובת היתה על הקיר אבל אף אחד בליבה של פאריז הרומנטית לא רצה לקרוא אותה. אפילו לא להביט לעברה.