בין הגורמים לאפילפסיה: חבלות בראש, אלכוהול וסמים

אפילפסיה (ובעברית: מחלת הנפילה, כפיון) היא מחלה שתסמינה הבולט הוא פרכוסים חוזרים, שנגרמים מהפרעה בתמסורת החשמלית במוח. כ-1% מאוכלוסיית העולם מוגדרים כחולי אפילפסיה. ההערכה היא שבישראל עשרות אלפי אנשים חולים במחלה. היסטוריה משפחתית, שימוש בסמים ובאלכוהול, חבלות ראש וגידולים מגבירים משמעותית את הסיכון ללקות במחלה.

במקרים רבים הסיבה להתקפי האפילפסיה לא ברורה, ולפיכך הטיפול לא מרפא את המחלה אלא מונע את ההפרעה החשמלית ומפחית את הסיכון ללקות בפרכוסים חוזרים. מחצית מהחולים מגיבים היטב לטיפול התרופתי וזוכים לאיכות חיים מלאה, כמעט ללא התקפים. 30% סובלים מהתקפים קשים ומקבלים טיפול תרופתי מורכב. ואילו 20% עמידים בפני הטיפול התרופתי, חלקם מועמדים לניתוח כריתת המוקד האפילפטי במוח.

למה זה קורה

לעיתים הפרכוסים נגרמים בשל מצב זמני, כמו חשיפה לתרופות או לרעלים או רמות חריגות של נתרן או של גלוקוז בדם. במקרים כאלה הפרכוסים לא חוזרים על עצמם אחרי שהבעיה נפתרה. במקרים אחרים, כמו פגיעת ראש, שבץ מוחי, גידולים, מומים מולדים ומחלות מטבוליות, הפרכוסים שבים ותוקפים.

הנה חלק מהגורמים השכיחים לאפילפסיה:

1. חוסר איזון במלחים (אלקטרוליטים) בדם: המלחים ובעיקר נתרן דרושים לשם תפקוד יעיל של מערכות הגוף ושל המערכת החשמלית במוח. רמות נמוכות או גבוהות מדי של נתרן גורמות לפרכוסים.

2. כשל כלייתי: הכליה הפגומה לא מסלקת את הרעלים מהגוף, והצטברותם גורמת לפגיעה מוחית ולפרכוסים.

3. רעלת הריון: מצב מסכן חיים שמתרחש בשלבים האחרונים של ההריון ומתאפיין בפרכוסים, בתרדמת, בלחץ דם גבוה, בבצקות ובחלבון בשתן.

4. מחלת פנילקטונריה: מחלה מולדת שבה הגוף לא מסוגל לעבד את החומצה האמינית שנקראת פנילאלנין. היום המחלה נדירה, כיוון שכל התינוקות נבדקים עם לידתם לאיתור המחלה. אלה מהם שנמצאים חולים צריכים להקפיד כל חייהם על תזונה דלת פנילאלנין (שמצוי למשל במשקאות דיאטטיים). ללא טיפול גורמת המחלה לפרכוסים ולפיגור שכלי.

5. סמים כמו קוקאין ואקסטזי ואלכוהול: אלה פוגמים בתפקוד המוח ועלולים

לגרום לפרכוסים. גם גמילה מסמים ומאלכוהול מלווה פעמים רבות בפרכוסים.

6. חבלה בראש: עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לרקמת המוח ולפרכוסים שעשויים להופיע לראשונה אפילו שנתיים אחרי החבלה. עם זאת, פעמים רבות הפרכוסים, גם אם הופיעו מיד אחרי החבלה, נעלמים מאליהם.

7. גידולים ונגעים: אלה מכונים גם 'תהליך תופס מקום', בשל הלחץ שהם גורמים על רקמת המוח הבריאה. הם שכיחים במיוחד אחרי גיל 30 וגורמים לפרכוסים שעשויים להיעלם רק אחרי הסרת הגידול.

8. שבץ מוחי: הסיבה השכיחה ביותר לפרכוסים אחרי גיל 60. השבץ נגרם בשל חסימת כלי דם במוח ואי אספקת חמצן נאותה לאותו אזור. הפגיעה המוחית משבשת את הפעילות החשמלית במוח ומתבטאת בפרכוסים.

9. דמנציה: במחלות הדמנטיות, שהשכיחה בהן היא אלצהיימר, חלות הידלדלות של רקמת המוח ושקיעה של מרבצים שונים, שעלולות אף הן לגרום להפרעה בתפקוד התקין של רקמת המוח ולשיבוש המערכת החשמלית.

10. דלקת קרום המוח או המוח: המחלות האלה שכיחות בכל הגילאים, וללא טיפול הן עלולות לגרום לפגיעה מוחית, שמתבטאת בפרכוסים. עם זאת, ברוב הפעמים בעקבות טיפול אנטיביוטי מתאים הפרכוסים חולפים מאליהם.

ההתקף לא אחיד

חומרת ההתקפים משתנה בהתאם לגורם למחלה ולאזור הפגיעה המוחית ויכולה להתבטא בכמה דרגות: מהתנתקות לכמה שניות, דרך פרכוסים עזים שנמשכים זמן רב ועד אובדן הכרה. אצל רוב החולים אופי הפרכוסים נשאר דומה במשך כל המחלה, אך יש גם מי שנתקפים בסוגי פרכוסים שונים בכל פעם. חלק מהחולים חווים תופעה מקדימה, שנקראת 'אאורה', שכוללת תחושה משונה כמו ריח מוזר, טשטוש ראייה, אור בוהק או שינויי מצב רוח.

קיימים שני סוגי פרכוסים: חלקיים וכלליים. פרכוס חלקי, ששכיח במיוחד אצל ילדים, נגרם בשל פגיעה באזור מסוים של המוח. פרכוס מהסוג הזה כרוך פעמים רבות בהזיות, בתחושות של ריחות בלתי נעימים, בסחרחורת או בהתפרצויות צחוק בלתי מוסברות.

הפרכוס החלקי מתחלק לשני סוגים: פרכוס פשוט שכולל התכווצויות שריר של אזור מסוים בגוף יחד עם שינויים בתחושה ובמצב הנפשי; פרכוס מורכב שכולל תנועות בלתי רצוניות יחד עם שינוי במצב ההכרה – מערפול חושים עד אובדן הכרה.

פרכוס כללי נגרם בשל פגיעה ברוב חלקי המוח או בכולו וגם הוא מתחלק לשני סוגים: פרכוס פטיט מאל (Absence Epilepsy) שמתבטא בהתנתקות למשך כמה שניות. פרכוס מהסוג הזה שכיח מאוד בגיל הילדות, כשהחולה לפתע בוהה באוויר. בעבר הואשמו הילדים האלה שהם 'חולמים בהקיץ', כשלמעשה חוו התקף אפילפסיה.

הפרכוס הכללי מהסוג השני נקרא גרנד מאל (Tonic Clonic) וכולל התכווצויות אלימות של שרירי התנועה בגוף, אובדן הכרה, הפסקת נשימה לפרק זמן קצר, נשיכת הלשון, יציאת קצף מהפה ואובדן שליטה על הסוגרים.

אחרי תום הפרכוס עובר החולה פרק זמן שנקרא 'פוסט איקטאלי' ומתאפיין בישנוניות ובאובדן התמצאות וזיכרון, שחולפים לאחר כשעתיים. פרכוס מהסוג הזה הוא מסכן חיים ודורש טיפול רפואי מיידי. בלעדיו עלול החולה ללקות בחנק או באי אספקה של חמצן למוח, ואף למות. בשל האופי האלים של הפרכוס נוטים החולים לסבול מחבלות קשות, שמסכנות אף הן את גופם.

האבחון: רישום של גלי המוח

חולה שסובל מפרכוס ראשון בחייו יישלח תחילה לבדיקות דם שונות, שמאתרות

 חלק מהמחלות שהזכרנו קודם. בין הבדיקות: ספירת דם, כימיה של הדם שבודקת שינויים ברמות הסוכר והמלחים, ובדיקה של נוזל חוט השדרה לאיתור דלקת קרום המוח.

הבדיקה שמאבחנת את קיומה של מחלת האפילפסיה היא אנצפלוגרפיה (EEG). בבדיקה הזו מחובר הראש לאלקטרודות שרושמות את הפעילות החשמלית של המוח. הרישום מראה אם קיימת הפרעה בגלי המוח, ולעיתים גם את מיקומה. עם זאת, בדיקת ה- EEG עשויה להיות תקינה בין פרכוס אחד למשנהו, מה שמצריך בדיקות חוזרות. נוסף על בדיקת האנצפלוגרפיה עשוי הרופא לשלוח את החולה לבדיקת הדמיה מוחית – CT או MRI – כדי לשלול חשד לגידול, חבלת ראש, מום מולד או הפרעה אחרת במבנה המוח.

הטיפול: בדרך כלל לכל החיים

כדי להפסיק את הפרכוס יש בדרך כלל צורך להזריק לחולה תרופה נוגדת פרכוסים. הדבר נעשה על ידי צוות מד"א שמוזעק למקום או בבית החולים. אם סיבת הפרכוס זוהתה וניתן לטפל בה, יכול החולה לשוב לחיי שגרה רגילים.

חולי אפילפסיה שסובלים מגידול מוחי יזדקקו לניתוח נוירוכירורגי להסרת הגידול. ניתוח נוירוכירורגי דרוש גם לאלה שלוקים במום מולד שגרם לעיוות במבנה המוח. אבל ברוב המקרים מצריכה האפילפסיה טיפול תרופתי אנטי אפילפטי למשך כל החיים.

חלק מהחולים יצטרכו להגיע לבדיקה תקופתית של רמת התרופה בדם, כדי לוודא שמינון התרופה מתאים למניעת התקפים בעתיד. לחולים שגילו עמידות לטיפול התרופתי עשוי להתאים ניתוח, שבו נכרת המוקד המוחי האפילפטי. אצל אחרים ניתן להשתיל קוצב בחזה, שמגרה את אחד העצבים המוחיים ובכך מפחית את מספר הפרכוסים.

אפילפסיה עשויה להיות מחלה שנמשכת כל החיים, אך הטיפול התרופתי המודרני מאפשר למרבית החולים להמשיך בחיים רגילים ולהזדקק לפחות תרופות לאורך זמן. אצל חולים שלא סובלים מפרכוסים במהלך תקופה של ארבע שנים לפחות עשוי הרופא להפסיק את הטיפול התרופתי כליל.

התרופות: ארבע משפחות

מטרת הטיפול התרופתי באפילפסיה היא להפסיק, לעכב או להפחית את ההתפרצויות החשמליות במוקדים האפילפטיים במוח. התרופות פועלות במנגנונים שונים, שעדיין לא ברורים עד תום. קיימות ארבע קבוצות של תרופות לטיפול במחלה:

1. חוסמי תעלות נתרן – עם הקבוצה הזו נמנות התרופות פניטואין (אפנוטין, דילנטין), למוטריגין (למיקטל) וחומצה וולפרואית (וואלפורל, דפלפט, וואלפרואייט). התרופות גורמות לחסימת תעלות הנתרן בתא העצב. התעלות האלה אחראיות למעבר תקין של מלח הנתרן, ששותף ביצירת הפעילות החשמלית. חסימת התעלות גורמת לחסימת התפשטות הגירוי החשמלי במוח.

2. חוסמי תעלות סידן – עם הקבוצה הזו נמנות בעיקר תרופות שמיועדות להתקף קטן (פטיט מאל): זרונטין, קלנטין וטריודון. הן חוסמות תעלות שמוליכות סידן דרך קרום התא, ובכך מעכבות את הפעילות החשמלית בתא העצב.

3. מעלי רמות GABA – עם הקבוצה הזו נמנית התרופה ויגאבטרין (סאבריל). התרופות האלה מעכבות אנזים שקרוי גאבא טראנסאמינז, שדרוש לפעילות החשמלית התקינה של מערכת העצבים. התוצאה היא העלאת רמת החומצה האמינית GABA ועיכוב של המשך התפשטות ההתקף האפילפטי.

4. פותחי תעלות כלוריד – קבוצת התרופות הזו נקראת בנזודיאזפינים. כלור, לצד נתרן וסידן, דרוש אף הוא לצורך הפעילות החשמלית התקינה של התא. פתיחת תעלות כלור בתא העצב מעכבת את הפעילות החשמלית שם, וגורמת להרפיית שרירים וגם להרגעה. עם הקבוצה הזו נמנית התרופה קלונאזאפם (קלונקס), שמתאימה להתקף אפילפטי קטן וגם לפרכוס אפילפטי קשה (טוני קלוני).

פרכוס חום הוא לא אפילפסיה

פרכוסי חום הם התכווצויות שמופיעות בעקבות עליית חום הגוף, והם נוטים לעבור בתורשה במשפחה. עד היום לא ברור מה הסיבה להתרחשותם. הם תוקפים לרוב תינוקות או פעוטות, ואף שמראהו של הילד המפרכס מבהיל את ההורה, הם לא מסוכנים, לא גורמים נזק מוחי ולא מעלים את הסיכון ללקות באפילפסיה מאוחר יותר. פרכוס חום כולל בדרך כלל תנועות בלתי רצוניות של הידיים והרגליים לצד איבוד הכרה, בהייה או גלגול עיניים. פרכוס חום כזה לא אורך יותר מ-20 דקות, ולרוב נמשך שניות או דקות ספורות. פרכוס חום רגיל לא דורש בירור נוסף או בדיקות הדמיה מסובכות. אבל פרכוס שנמשך מעל חצי שעה, מופיע בצד אחד של הגוף או לא מלווה בחום חייב להדליק נורה אדומה ודורש המשך בירור נוירולוגי שכולל בדיקות דם, בדיקת EEG ובדיקות נוספות.

מה עושים במקרה של פרכוס חום? 

•  נסו להירגע: כאמור, פרכוס חום הוא לא מסוכן, חולף ולא גורם נזק עתידי. השגיחו על הילד והזעיקו אמבולנס שיעביר את התינוק להמשך בירור והשגחה בבית החולים.
• השכיבו את הילד על צידו. אם הוא מקיא, ההשכבה על הצד תמנע את שאיפת תוכן ההקאה.
•  אין לשפוך מים, לתת שתייה או לטלטל את הילד כדי לנסות להעיר אותו. ברוב המקרים עד שיגיע צוות מד"א הפרכוס יחלוף.
• אם האבחנה המשוערת היא אכן פרכוס חום, ימליץ הרופא להורים להקפיד על הורדת החום באמצעות סירופ או נרות בכל מקרה של עליית הטמפרטורה מעל 38 מעלות.