קלישי, פריז: "אני לא צרפתי, אני 93"
למהומות בפרברי פריז אחראים צעירים, בני מהגרים, שנידונו לחיי עוני והשפלה ב"גטו" של קלישי. אבל העוני הוא לא המצוקה היחידה במקום בו את זהותם מבססים הצעירים על המיקוד של אזור מגוריהם - "93", הסימון של קלישי, הסימון של התסכול
הרחובות בקלישי נקראו על-שם גדולי האומה הצרפתית. תמצאו שם את אמיל זולא, אלבר קאמי ופיקסו - כולם גברים לבנים, מערביים. הנערים המתפרעים ברחובות חיים גם הם במערב, אך שורשיהם נטועים עמוק במזרח. "כאן זה בגדד", צועק אחד הנערים לכתב ה"ניוזוויק". "זו מלחמה, זה ג'יהאד", משיב חברו.
- הזכרונות הטובים מקלישי אפופים כעת בעשן
- מסביב לפריז יש הרי געש / יואב טוקר
- קן טרור, דקה מהלובר / סבר פלוצקר
אחד מהם, וואליד בן ה-19, הוא צרפתי לכל דבר ועניין, לפחות בעיני משקיף חיצוני. אם תבקשו ממנו, הוא יראה לכם תעודת זהות צרפתית, רישיון נהיגה צרפתי ושאר מסמכים. אבל כאשר כתב ה"הראלד טריביון" שאל אותו מהי זהותו, "צרפתית" לא היתה התשובה. וואליד, ממוצא אלג'יראי, לא היסס לפני שענה - "נף טרואה", ענה.
זה לא היה שמה של מדינה חדשה סמויה מעין, או שמא דת או לאום. "נף טרואה" הם הביטוי המקומי ל-"93" - המיקוד של אזור סֶיין-סן דֶני, חגורת פרברי העוני המקיפים את פריז. שתי ספרות שמקפלות בתוכן נהרות של אבטלה, עוני, מלחמות כנופיות, פשע ועוד. החל ב-27 באוקטובר הפכו שתי הספרות האלה גם לסמל הפרעות, הזעם והאש.
"השאלה של הצרפתיות שלי היא שאלה לא רלוונטית", אמר וואליד, דוחף את תעודת הזהות עמוק לתוך הכיס. "מה זה אזרחות? בסך הכל פיסת נייר. אני מהגטו. אני '93'. זה הכל". האם הזהות העיקרית שלו, אם כך, היא ערבית, בשל מוצא הוריו? גם כאן התשובה שלילית. וואליד וחבריו תקועים "בין לבין", ללא כל תחושת שייכות.
גם השמות הערביים וצבע העור הכהה לא מקלים על ההשתלבות בחברה הצרפתית. חברו של וואליד, מאמדו, מספר על רדיפות עקשות של המשטרה ברחובות הפרברים, רדיפות שמוחקות כל סיכוי לאמונה ברעיון האצילי של "שיוויון בפני החוק". לדבריו, "אנחנו צרפתים, אבל בהשוואה לצרפתים האמיתיים - אנחנו מרגישים זרים". ומי הם הצרפתים האמיתיים? התשובה ברורה: "אלה עם העור הלבן והעיניים הכחולות".
חוסין, בן 23, נעים למראה ורך בדיבורו, יצא מתפילת יום השישי במסגד הקרוב. כמו וואליד, גם הוא ממוצא אלג'יראי. בניגוד לוואליד, הוא לא כועס. הוא רק עצוב. "כל כך הרבה פעמים הגעתי למרכז פריז ואנשים צעקו עלי 'לך הביתה'", הוא אומר. "הבית נמצא כאן, אבל זה לא מרגיש כמו בית".
הנערים רוצים לעשות היסטוריה, המבוגרים זוכרים
הנערים בקלישי משולהבים. הם מעלים באש מכל הבא ליד, מיידים אבנים ובקבוקי מולוטוב בשוטרים. המבוגרים, ברובם, לא לוקחים חלק במהומות. לא שהם לא מסכימים עם טענות הצעירים, בני הדור השני והשלישי בצרפת שעדיין מרגישים מנותקים, הם פשוט זוכרים את העבר.
מהומות בקלישי היו כבר בשנות ה-80 וה-90, הן הסתיימו רק לאחר שהממשלה התחייבה לתוכניות שיקום מגוונות. אבל כששכך הד המהומות, והאלימות גוועה, מתה עמה גם התעניינות הממשלה בפרברים, ותוכנית אחר תוכנית ירדו לטמיון.
בינתיים נמשכות המהומות, איש אינו יודע מתי, אם בכלל, ייפסקו. אישה אחת נדהמה לראות את האש ברחובות. היא לא מקומית, רק הגיעה לבקר קרובי משפחה. "הלהבות ויללות הסירנות מזכירות לי את הבית באלג'יריה", היא אומרת לכתב ה-BBC. "מלחמת האזרחים שם רק נגמרה. עכשיו העולם השלישי זה כאן".
לפנייה לכתב/ת 
