פרץ: הקטר החברתי

המדיניות הכלכלית ההרסנית של הליכוד מוטטה קבוצות רחבות בחברה הישראלית, לא רק בקרב מעמד העובדים והקבוצות החלשות, גם בקרב מעמד הביניים והמעמד הבינוני-גבוה. יש רק גורם אחד בישראל היום, שמסוגל לאיים על שלטון הליכוד. זהו הכוח החברתי.  

אם יימשך המצב הקיים, ומפלגת העבודה תמשיך לשבת בממשלה ותתייצב לבחירות תחת מנהיגותו של שמעון פרס, יש חשש אמיתי להיעלמותה. הרי כדי להצדיק את ישיבתם בממשלה גם לאחר סיום ההתנתקות, יצטרכו שרי העבודה - ופרס בראשם - לדבר בשבחם של שרון ואולמרט מבוקר עד ערב. לקראת הבחירות, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לבצע תפנית של 180 מעלות ולהתחיל לתקוף. מעבר לכך, אם הבחירות ייערכו בין שרון לפרס, קשה לחשוב על סיבות שישכנעו את המתלבטים להצביע עבור מפלגת העבודה. במקרה כזה, הנושאים החברתיים יידחקו הצידה, ומערכת הבחירות תתנהל כולה סביב השאלה מה עדיף - "מפת הדרכים" של פרס או של שרון. בנסיבות כאלה, קשה להאמין שהעבודה תוכל להוות אלטרנטיבה משמעותית.

הבעיה הגדולה היא שמפלגת העבודה איבדה את הרצון לנצח, ורצון לנצח הוא תנאי הכרחי לניצחון. מבין שלושת המועמדים שנותרו, אני היחידי שמעוניין בכלל להיאבק בליכוד, להיאבק בעוני. ועוני בעיני הוא לא רק מחסור בלחם. הוא עוני בחינוך, עוני בבריאות, עוני בתרבות, עוני בדיון ציבורי. המועמדים האחרים מעוניינים בהמשך המצב הקיים, בו יושבת מפלגת העבודה בממשלה ומפסיקה יום-יום להוות אלטרנטיבה לשלטון.

האג'נדה החברתית מציגה תקווה גדולה למפלגת העבודה. שלטון הליכוד הוא, ללא ספק, ממשלת העוני החריפה ביותר שפקדה את ישראל בכל תולדותיה. שרון אומנם מנסה להתנער מכך ולטעון שנתניהו אחראי, אולם הציבור הגדול שבחר בליכוד ונפגע מכך לא ישכח לשרון את העובדה שהוא ראש ממשלת העוני. הכעס ברחוב על הליכוד הוא כעס אדיר, ויש חיפוש ממשי אחר אלטרנטיבה שתעניש את הליכוד על בגידתו בבוחריו ובשכבות החלשות. אבל את ההבדלים בין מפלגת העבודה לבין הליכוד אפשר לאתר כיום רק במיקרוסקופ. אני מאמין כי בלילה שבו אבחר יהיה ברור למדינת ישראל שמפלגת העבודה יוצאת מהממשלה והופכת לאלטרנטיבה היחידה לליכוד. אין לי ספק כי באותו לילה תזנק בסקרים לגובה של 30 מנדטים לפחות.

כאשר הכרזתי לראשונה כי אהיה ראש הממשלה בעוד שנה, רובכם, הקוראים, לא האמנתם לי. היום כבר ברור שהשריקה הזו, שנשמעה בהתחלה כשריקת קומקום, היא בעצם שריקה של רכבת, הרכבת החברתית שיצאה לדרך. הסכר העצום המפריד בין מחנה השלום למחנה החברתי הולך ונפרץ, וכשהוא יתמוטט סופית גלי המים האדירים יזרמו ויגיעו לכל בית בישראל, ויחיו את תנועת העבודה כתנועה סוציאל-דמוקרטית.

מועמדותי והאג'נדה החברתית שלי מעלות לראשונה בשנים האחרונות את השאלה, האם המהפכה החברתית מסוגלת להחליף את שלטון הליכוד. רבים יותר ויותר מוותיקיה של מפלגת העבודה, כמו לובה אליאב, יצחק בן אהרון, גדעון בן ישראל, יולי תמיר, עוזי ברעם, חגי מירום ועוד, רואים בכך את הסיכוי היחיד להמשך קיומה של העבודה, ההולכת ונספגת כחטיבה בתוך הליכוד. יותר ויותר אנשים מבינים מדי יום שמשהו קורה, שמתחת לפני השטח המים גועשים. רבים עדיין חושבים שמדובר בסיכוי קטן, אך גם הם יודעים כי זהו הסיכוי היחיד.

מפלגת העבודה וחבריה שפופים ומדוכאים אל מול מנהיגות אשר טוענת מבוקר ועד ערב כי שרון הוא המנהיג הטוב ביותר. זהו מתכון בטוח להיכחדותה של העבודה מהנוף הפוליטי, ולביסוס שלטון הליכוד כמפלגת השלטון היחידה. אינני יודע אם אצליח במסע הקשה משדרות לשכונת התקווה ומשם לירושלים, ללשכת ראש הממשלה; ימים יגידו. אני סמוך ובטוח בכך שאצליח ללכד חזרה את מפלגת העבודה וחבריה, מכל הקבוצות, ולהפוך אותה שוב לאלטרנטיבה לוחמת, בעלת רוח חיים ורוח קרב, כוח שיש להתחשב בו ובערכיו. כוח שממקד את כל יכולותיו הרבות במאבק בליכוד ובעוני. כוח מהפך. 

ביום רביעי בלילה, אם אבחר, זו תהיה בשורה שתאחד בין ערבים ליהודים, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים. מיליוני אזרחים שרוצים שבמדינה שלנו תהיה אפשרות לחיות בכבוד ולהזדקן בכבוד. ביום רביעי בלילה תקום מפלגה סוציאל-דמוקרטית המניפה שני דגלים: דגל השלום והדגל החברתי. שניהם באותו הגובה, שניהם באותה עוצמה.

ח"כ עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות ומועמד לראשות מפלגת העבודה