הרוח השבדית
ל"opeth", אחת מלהקות המטאל החשובות בעולם, יש אלבום חדש ומרתק כרגיל. asgaut היא להקה ישראלית מעולה בסגנון דומה
לא על הרבה להקות בעולם אפשר להגיד שהן תרמו להתפתחות וההתקדמות של המוזיקה ושיש להן סגנון מוזיקלי יחודי ובלעדי שפיתחו בעצמם. OPETH, להקת פרוגרסיב-דת' מטאל שבדית, היא כזו - האחות המופרעת של "דרים ת'יאטר".
יחודה המוזיקלי והסיבה בגללה מודבק לה התואר פרוגרסיב, הוא השילוב המצוין בין מספר ז'אנרים מוזיקליים שונים ויצירות באורך של 10 דקות שכל אחת מהן היא רכבת הרים שמטלטלת את המאזין בין רגשות וחוויות שונות. בין צלילי דת' מטאל ונגינה רועשת ומחוספסת המאזין הלהקה צוללת במהירות למלודיות עדינות ואיטיות של גיטרה אקוסטית חמה ומלטפת, ובין השירה הצעקנית והברוטלית (גראולים), הסולן מיקאל אקאפאלדט שר בצורה נקייה, רכה ונעימה לאוזן - וגם השפעות מעולם הג'אז, הפולק והבלוז בולטות אצלה.
OPET הוקמה בשטוקהולם ב-1990 ע"י הסולן דויד איזברג שהזמין את אקאפאלדט להיות נגן באס בלהקתו, שנקראה על שם עיר הירח מהספר sunbird של ווילבור סמית'. הגעתו של מיקאל הביאה לחילוקי דעות וחילופי נגנים רבים במהלך השנים, במהלכם הגיעה הגיטריסט פיטר לינדרגן, ואיזברג עזב, כשהוא משאיר למיקאל את הזכויות על שם הלהקה והשירים. מיקאל הוסיף לשם הלהקה H ותפס את עמדת הזמר המוביל, המלחין וכותב החומר העיקרי.
ב-1995 יצא orchid, אלבום הבכורה של הלהקה שזכה לתשומת לב רבה והביא אותה לסיבוב הופעות קטן באנגליה. כעבור שנה יצא האלבום השני של הלהקה, morningrise, הנחשב בעיני רבים כטוב ביותר שלה, אולי בגלל שהוא גם הכי פחות אגרסיבי ברפרטואר שלה. האלבום מכיל רק חמישה קטעים שכל אחד מהם נמשך יותר מ-10 דקות, וביניהם גם השיר הארוך ביותר שהולחן ע"י מיקאל ולינדרגן, Black Rose Immortal, שנמשך יותר מ-20 דקות.
בשני האלבומים הבאים של הלהקה התמקדו מיקאל ולינדרגן ביצירת אלבומי קונספט מתוחכמים ואפלים. ב-My Arms, Your Heart נטתה הלהקה לצד האפל והמתייסר של המטאל. הקונספט של האלבום עסק ברגשותיו של המת הצופה מהצד באהובתו המתייסרת בכאבי האובדן והמוות של אהובה, כאשר למת אין אפשרות לנחמה. ב-Still Life שיצא ב-99' קיבלנו סיפור על אדם המנודה מכפרו עקב מראהו המעוות, אך חוזר הביתה רק למען אהובתו, מלינדה, שבזמן היעדרו התחייבה למישהו אחר. באלבום בלטה המגמה של שירים יותר קליטים הבנויים בצורה מסורתית עם בתים ופזמון חוזר.
שלושת האלבומים הבאים של הלהקה היוו עוד שלב בהתפתחותה המוזיקלית. את עמדת המפיק המוזיקלי תפס מיודענו סטיבן ווילסון, סולן להקת האלטרנטיב-פרוג "פורקיופין טרי" ושותפו של אביב גפן לבלאקפילד. Blackwater park משנת 2001 היה אלבום הפריצה של הלהקה לארה"ב, לתודעת המיינסטרים ובכלל. המגמה הבולטת בו היא חיזוק הכיוון הפרוגרסיבי של הלהקה, דבר שמתחיל כבר משם האלבום הקרוי ע"ש להקת פרוג-רוק מתחילת שנות ה-70. האלבום מלא במלודיות פסנתר, לצד אנרגיות כסאח ומוטיבים מזרחיים ערביים, שביחד הציגו מסטרפיס של ממש.
ההצלחה של האלבום הכניסה את OPETH מיד לאולפנים משם הם יצאו עם Deliverance, כאשר במקביל לו, בסתר, הקליטה הלהקה את Damnation ששוחרר כעבור מספר חודשים. Damnation הנפלא הוא האלבום הכי פחות כבד של הלהקה, עקב היעדרותם של מקצבים מהירים ורועשים וההתמקדות בכלים אקוסטים, אבל הוא הכי כבד וקודר מבחינה רגשית מכיוון שהוא עמוס במלודיות מלנכוליות, נוגות ועמוקות - שמלטפות את בלוטת הרגש עם גיטרה אקוסטית מרטיטה, פסנתר ומלוטרון שצובטים את הלב, תחת פיקוחו של סטיבן ווילסון, כאשר מעל הכול מרחף קולו היפה של אקאפאלדט המגיע לעומקים רגשיים שקטים שלא היית מצפה לשמוע מזמר דת' מטאל צרחני.
הרהורים של רוח רפאים
Ghost Reveries החדש הוא אלבומה השמיני של הלהקה והראשון בחברת תקליטים גדולה, Roadruner, בה חתומה גם "בצפר" הישראלית. זהו לא האלבום הטוב ביותר של הלהקה, אבל הוא בהחלט אחד המושקעים שלה, ומשלב בין בגרות מוזיקלית וניסיון עשיר עם רוח הנעורים והמקוריות האקספרימנטלית שאיפיינו את הלהקה בתחילת דרכה.
בזכות ווילסון הבין מיקאל את חשיבותו של נגן קלידים ללהקה וצירף את פר וויברג כנגן הקלידים הראשון שנחשב לחבר בלהקה. אחרי 7 שניות הממשיכות את Damnation נפתח האלבום בגראולים מהגיהנום שמזכירים לכול שאופת' לא התרככה ולא התמסדה. Ghost of Perdition הוא קטע מצויין בו מפגין מיקאל את יכולתו הווקאלית עם מעברים קיצוניים בין סגנון שירה עצבני לשירה נקייה וערבה לאוזן. מיקאל ממלא באלבום תפקיד שבלהקות אחרות היה מצריך שני סולנים שונים.
בדומה לשבירה הווקאלית של מיקאל, כך גם המקצבים בשני הקטעים הראשונים באלבום עוברים בין דת' מטאל קיצוני לרגיעה אקוסטית איטית ויוצרים את הדרמות הקטנות והייחודיות למוזיקה של אופת'. תוסיפו לזה גם מוטיבים מזרחיים-ערביים כמו ב-Beneath the Mire הקטע השלישי באלבום ותטבלו את הכל בסולואי גיטרות נשפכים של לינדגרן ותקבלו חתיכת יצירה מוזיקלית. Atonement שמגיע מייד לאחריו הוא מנוחה קלה בסגנון מוזיקת עולם אווירתית שמאפשר לקלידן החדש להפגין את יכולתו.
שני שיאים יש לאלבום. האחד הוא Hours of Wealth שמתחיל באווירה קסומה ולאחר שירה קצרה של מיקאל הופך לקטע בלוזי עצוב. מיד לאחריו מגיח הקטע הקצבי הטוב של האלבום The Grand Conjuration, שנפתח בריפ גיטרה סוחף שכמו השירה של מיקאל נשבר ומתרסק לכיוונים שונים, חוזר בעדינות ושוב מתפרץ וקורע את הנשמה בדרמתיות, פשוט פרוגרסיב-דת' מטאל במיטבו. וכדי שאף אחד לא יגיד שזה אלבום מטאל בלי בלדה, אז יש את Isolation Years שסוגרת את האלבום, אבל למען האמת היא מיותרת לחלוטין.
האופציה הישראלית
את הסגנון המורכב והמעניין של אופת' קשה מאוד לחקות, אבל דווקא הלהקה שעושה את זה הכי טוב היא להקה ישראלית בשם asgaut שלאחרונה הוציאה את אלבום הבכורה שלה village. בדומה לאופת' האלבום כולל מספר מועט של יצירות (5 בלבד) ארוכות של כ-10 דקות הכוללות מקצבים מטאליסטים רועשים וקודרים ופניות דרמתיות למלודיות רגועות ומלטפות על גיטרה אקוסטית, חליל ושירה נקייה של אלירן וויצמן, שבדומה למיקאל שר גם את הקטעים המטאליסטים המחוספסים ולא נופל ממנו ביכולתו הווקאלית. לאורך כל האלבום ההשוואה לאופת' היא בלתי נמנעת, כש-Village לא נופל בכלום משום אלבום תקני של אופת'.
Glance Round Deputre הפותח את האלבום הוא קטע פתיחה נהדר ומצהיר כוונות על סגנונה הייחודי של הלהקה, שלא מזכיר שום דבר שעשו בארץ. שיר הנושא של האלבום Village הוא אחד הקטעים המוצלחים והמורכבים באלבום, יצירה בוגרת ומגוונת הכוללת ריפ מוביל מנצח, שבירת מקצבים דרמתית לרגעי פולק ומוזיקה צוענית, סולואי גיטרה ע"פ מיטב המסורת ואת קובי פרחי (אורפנד לנד) כזמר אורח. יצירות אמנות כאלה אף פעם לא יכולות להימאס ויש עוד שתיים כאלה באלבום Between The Secrets שלמספר רגעים מזכירה את מטאליקה ו Bridges... In The Edge Of The Hour המסיימת את האלבום במועקה מתייסרת.
האלבום יצא במהדורה מוגבלת דרך הלייבל העצמאי irrelevant noise של מאור אפלבוים לכן מומלץ למהר ולשים עליו יד, אצלי הוא יעמוד בגאווה על המדף לצד אופת'.
לפנייה לכתב/ת 
