הילד נופל, שובר? אולי זו הפרעה התפתחותית בקואורדינציה

מתארים אותם כמגושמים, מרושלים, עצלנים, מציקנים, קשים, חולמנים, 'קלמזי', קלוצים. התנועות שלהם לא מתבצעות בשטף או בקלילות. חלקם יפעלו במהירות תוך ביצוע פעולות מוגזמות ואימפולסיביות, אחרים יהיו איטיים מאוד. מנת המשכל שלהם תקינה, והם לא נכים, אבל רמת המיומנויות המוטוריות שלהם נמוכה משמעותית לעומת בני גילם. כך מתוארים הילדים שסובלים מהפרעה התפתחותית בקואורדינציה.

ספר חדש, שיוצא בימים אלה, מנסה להסביר להדיוטות ולאנשי מקצוע כאחד מהי בדיוק הפרעה התפתחותית בקואורדינציה, במה היא שונה מהפרעות קשב וריכוז ואיך ניתן לסייע לסובלים ממנה. הספר "אני לא קלוץ! יש לי הפרעה התפתחותית בקואורדינציה" (בהוצאת גבריאל), שכתבה ד"ר אורלי יזדי-עוגב, מתאר בפירוט את מאפייני הילד עם ההפרעה ומציע דרכים לאיתורה ועצות לטיפול בה. לדבריה הוא מיועד להורים, לגננות, למחנכים, למורים לחינוך גופני ולאנשי מקצוע אחרים, שנתקלים בילדים שסובלים מההפרעה ומבקשים לסייע להם להתגבר עליה.

מהי הפרעה התפתחותית בקואורדינציה?

ד"ר יזדי-עוגב, ראש המגמה לחינוך גופני בחינוך המיוחד במכללת וינגייט: "ביצוע מוטורי תקין בגיל הילדות והנערות של מיומנויות כמו גזירה, ציור, כתיבה, העתקה מהלוח, שרטוט, מלאכת יד, נגינה, ריצה, קפיצה, זריקה, תפיסה ובעיטה הוא גורם מרכזי ביכולתנו לבצע מיומנויות נדרשות בחיי היומיום, בלמידה, במשחקים ובתחרויות. השליטה במיומנויות האלה מהווה גורם חשוב גם בהתפתחות החברתית והרגשית של הילד.

"אצל רוב הילדים זה קורה בקלות יחסית. אבל כ-6% מהילדים בגיל הגן ובית הספר היסודי סובלים מבעיות מוטוריות בדרגת חומרה גבוהה, וכ-12% סובלים מבעיות כאלה בדרגה בינונית וקלה. בעבר התייחסו אליהם כאל עצלנים או רשלנים, חשבו שהמקור לבעיה הוא בגישה של הילדים. לא חשבו בכלל בכיוון של בעיה ביכולת התנועה. בשנים האחרונות חלה התקדמות בהכרה בכך שהבעיות המוטוריות הן לא תופעה נלווית לבעיות אחרות, אלא תסמונת עצמאית של לקות מוטורית שמכונה DCD – הפרעה התפתחותית בקואורדינציה.

"הקשיים המוטוריים באים לידי ביטוי בסביבות שונות ובמצבים שונים בחיי הילד, והם לא חולפים עם הזמן. ביטויי ההפרעה משתנים עם הגיל וההתפתחות. כך, למשל, בילדים צעירים זה יכול להתבטא בסרבול ובעיכוב בהשגת דפוסי תנועה התפתחותיים כמו זחילה, ישיבה, הליכה, קשירת שרוכים, כפתור וסגירת רוכסנים. אצל ילדים מבוגרים זה יכול להתבטא בבעיות בהשלמת פאזלים, בניית מודלים, משחק בכדור, ציור או כתיבה".  

ההפרעה פוגעת, כצפוי, ביכולת לבצע פעולות יומיומיות ומשפיעה גם על ההישגים הלימודיים של הסובלים ממנה. "מדובר בתסמונת התנהגותית, שקבוצת הלוקים בה הטרוגנית מאוד. אצל חלק מהם עיקר הקשיים הוא בקואורדינציה העדינה – זו שמתבטאת ביכולת ההעתקה, הציור, הגזירה, ההדבקה וכו'. אחרים מציגים קושי בביצוע מיומנויות מוטוריות גסות כמו ריצה, קפיצה ומיומנויות כדור, ואצל אחרים יתבטא הקושי באופן הפעילות של השרירים שמעורבים בדיבור, בלעיסה ובבליעה ועקב כך הם סובלים גם מבעיות בשטף הדיבור או מקשיים באכילה. הרוב המובהק של הלוקים בהפרעה הם בנים, ביחס של ארבע בנות לכל שבעה בנים".

האם ישנם קריטריונים ברורים לאבחנה?

"אבחנה של DCD ניתנת לילדים ללא נכות פיזית וללא פתולוגיה ידועה של מערכת העצבים והשרירים, שמנת המשכל שלהם תקינה ויותר. מה שבולט לעין וחריג אצלם הוא שהם מבצעים מיומנויות מוטוריות ברמה נמוכה באופן משמעותי מהמצופה מילדים בני גילם", מסבירה ד"ר יזדי-עוגב.

אילו התנהגויות של הילדים צריכות להדליק נורה אדומה בקרב הורים ואנשי חינוך שבאים איתם במגע?

"הורים לילד עם DCD יבחינו שהוא מתנהג כבעל שתי ידיים שמאליות – לוקח לו שעות להתלבש בבוקר, הוא נוטה לשבור כוסות וכלים אחרים בסביבתו, הוא מעדיף משחקי מחשב וצפייה בטלוויזיה על פני משחק חברתי, הוא מתחמק מלהכין שיעורי בית בטענה שקשה לו לכתוב והוא מעדיף לשחק עם ילדים צעירים ממנו.

"גננות יתארו ילדים כאלה כמי שנמנעים מלעלות על מכשירים גדולים וניידים, נוטים להיתקל בילדים ובחפצים בסביבתם, נמנעים מפעילויות כמו ציור ומוטוריקה עדינה ומעדיפים קוביות, מתקשים לשבת יציב על הכיסא ו'מורחים' את ארוחת העשר לאורך זמן רב.

"המורות יאמרו שהילדים האלה מתפזרים בתנועותיהם ומפריעים ליושב לצידם, שכתב ידם לא קריא, שהתנהלותם איטית מאוד, שהם מתנהגים כמו ליצני הכיתה. בעיני המורים לספורט נתפסים הילדים האלה כבעלי תנועות מפוזרות, מתחמקים משיעורי הספורט, כבדים ומסורבלים, מתוסכלים כשהם לא נבחרים לקבוצות במשחקי כדור, מתקשים להבין הוראות מרחביות ומפספסים כדורים במשחקים מתוך חשש".

מהן הסיבות להפרעה המוטורית הזו?

"הסיבות לא ברורות חד משמעית. את הליקוי בהתפתחות הקואורדינציה המוטורית אי אפשר להסביר בלעדית על ידי הפרעה נוירולוגית מולדת או נרכשת. הליקוי נוצר, ככל הנראה, בשלב קריטי של התפתחות מערכת העצבים – שלב העוברוּת או הלידה או בשנים הראשונות לחיים. ההפרעה המוטורית קשורה לגורמים התפתחותיים שהשפיעו על אופן התפקוד של מערכת העצבים – מצוקת חמצן בלידה, חבלת ראש – אבל לא מדובר בנזק בולט וידוע של מערכת העצבים.

"מחקרים ביססו גורמי סיכון במהלך ההריון ובמהלך הלידה, ביניהם: לחץ דם גבוה של האם, הריון בסיכון, אי ספיקה של השליה, מתח נפשי גבוה, עישון, חשיפה לקרינה, זיהומים או תאונות בעת ההריון, לידה ממושכת או כזו שמלווה בסיבוכים, דימום של השליה בעת הלידה, מצוקה עוברית, לידת פג, לידת מלקחיים, לידה מאוחרת, לידה בניתוח קיסרי ועוד.

"ילדים שסובלים מהפרעה התפתחותית מסוימת הם בסיכון גבוה להתאפיין בהפרעה התפתחותית נוספת, לכן רצוי לערוך אבחון לשלילת הפרעות התפתחותיות נוספות כשמזהים קשיים בתחומים שנלווים לתחום המוטורי".

אילו השלכות עלולות להיות, אם בכלל, להפרעה ההתפתחותית בקואורדינציה על חיי הילדים, מעבר לקשיי התפקוד הבסיסיים?

"כיוון שיכולות מוטוריות ואתלטיות הן גורמים בעלי השפעה רבה על היחסים החברתיים בין צעירים, ובייחוד בקרב בנים, הרי שמצבם החברתי של המתקשים בתחומים האלה עלול בהחלט להיפגע. מחקרים הוכיחו שהבעיות החברתיות והרגשיות של הסובלים מ- DCD יילכו ויחריפו עם הגיל. הם מתמודדים עם כשלונות, שמבליטים את חולשתם הפיזית בפני בני גילם, ועם עלבונות וביקורות שהם סופגים מחבריהם.

"התגובות השליליות של הסביבה גורמות לירידה בערך העצמי שלהם, הלעג מדרבן אותם להימנע מסיטואציות חברתיות, וכך נוצר מעגל קסמים שלילי, שבו הילדים המתקשים נמנעים מפעולות מוטוריות ועקב כך מתרגלים פחות את המיומנויות. התוצאה – הבעיות רק הולכות ומחריפות".

איך נמנעים מכניסה למעגל הקסמים השלילי?

"חשוב להיות ערניים ולאתר מוקדם ככל האפשר את הקשיים המוטוריים, אם הם קיימים. מדובר על השנים שלפני גיל בית הספר. האיתור יכול וצריך להיעשות על ידי ההורים, האחיות בטיפות החלב, הגננות, מחנכי הכיתות, המורים לחינוך גופני והמדריכים בחוגי תנועה וספורט. המטרה היא לעזור לילדים עם DCD לפתח מיומנויות קדם לימודיות, להכין אותם לקראת המעבר לבית הספר ובעיקר למנוע התפתחות של בעיות משניות נלוות בתחום הרגשי, החברתי, הלימודי וההתנהגותי.

"מסורבלות לא עוברת עם הגיל או נעלמת מעצמה. ילדים שלוקים בה יש להפנות לקבלת עזרה מקצועית. הכחשה או התעלמות מהבעיות לא יביאו לפתרונן. הזנחה ובריחה מהתמודדות עם קושי יגרמו להחרפתו וליצירת פערים, שיהיה קשה לצמצם בשלב מתקדם יותר. מנגד, טיפול מוקדם ומותאם יאפשר צמצום של הקשיים ואפילו את היעלמותם".

לקבל את הילד כמו שהוא

במקרה שמתעורר חשד לבעיה מוטורית אצל הילד מציעה ד"ר יזדי-עוגב לפנות מיד לאנשי מקצוע בתחום המוטורי – פיזיותרפיסטים לילדים, מרפאים בעיסוק לילדים וכו'. אלה ייעזרו ברופא ילדים, בנוירולוג, באודיולוג ובאנשי רפואה אחרים כדי לבסס את החשש, ובהתאם לאבחנה תיעשה ההפניה לפסיכולוג ילדים, לקלינאי תקשורת, למאבחן דידקטי או לגורם אחר. ניתן למצוא אותם בקופות החולים, במכונים שונים להתפתחות הילד, במרכזים לאבחון מוטורי באוניברסיטאות ובמכללות ובקליניקות פרטיות.

איך עוזרים לילד שאובחן כלוקה בהפרעה התפתחותית בקואורדינציה?

ד"ר יזדי-עוגב מציעה שני מסלולים מקבילים: "מסלול אחד הוא פנייה לבוגרי התמחות בחינוך גופני בחינוך המיוחד, או לבוגרי התמחות בספורט טיפולי, לצורך טיפוח המיומנויות ה'גסות' וקידום הילד לשליטה במיומנויות שנדרשות במשחקי ספורט שונים. זאת במטרה לסייע לו בתחום הרגשי והחברתי. אפשר גם לקדם את יכולותיהם של הילדים באמצעות הידרותרפיה (טיפול בשחייה) וברכיבה טיפולית.

"המסלול השני הוא המסלול ההורי. להורים אני אומרת לגלות קודם כל הבנה לצרכים המיוחדים של הילד, לקבל אותו כמו שהוא ולעולם לא להקניט אותו. בנוסף, חשוב להימנע מלהכריח את הילד להשתתף בפעילויות ספורט תחרותיות ולסייע לו לפתח כושר גופני בחדר כושר, באמצעות שחייה, קראטה או ג'ודו. ההורים צריכים לבטא את הערכתם על כל שיפור מזערי ביכולותיו ולדרבן אותו לטפח תחביבים ותחומי עניין".

בנוסף, כדאי לבקש מאיש המקצוע שמטפל בילד הנחיות לגבי אימון ותרגול גם בבית וליישם אותן באופן קבוע ובאווירה נעימה ככל האפשר – לשחק איתו בגני שעשועים, במשחקי כדור, ולהפעיל אותו בחוף הים בצעידה, בבניית ארמונות, באיסוף צדפים ואפילו בדיג.

ולא לשכוח: יש לדאוג שבכל מערך תרגול הילד יחווה הצלחות, ולשמור תמיד על חיוך והנאה. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר האינטרנט: www.yorly.com