אבל איזה כיף זה ילדים

פתאום, בבוקר יום ראשון, חוזרת אליי התחושה המרה והמוכרת – קינאה; קינאה צורבת ולא בריאה באישה אחת, אלמונית שהלכה מולי ברחוב והדבקתי לה סיפור חיים שלם שהוציא את השד הזה מהחבית: ראשית, היא רזה כי יש לה זמן לעשות כושר ארבע פעמים בשבוע מבלי לתמרן לשם כך בייביסיטריות או רגשי אשמה למקומם הקבוע. היא הולכת בנחת כזו, לא בהוּלה, לא יוקדת משימות, סתם הליכה של ראשון בבוקר של מי שנראית כאילו התעוררה בשעה של בני אדם (אחרי 8:00), שיערה חפוף ומוקפד והופעתה מטופחת, כזו שעמלו עליה יותר מעשר דקות. כמובן, היא חייבת להיות אחת שאין לה ילדים. כלבה, שמעתי את המחשבות הנלוזות שלי מסננות, פעם הג'ינס האלה היו עולים עליי.

כמה פעמים בשבוע יוצא לכם לחשוב על המותרות האלה שאיבדנו כשהפכנו להורים (ואם אתם הורים לבני יומם, אולי כמה פעמים ביום)? "הגעתי הביתה אחרי יום קשה מהעבודה", סיפרה לי גילת, ידידה, "כבר באוטו, בן השש וחצי ובת השלוש רבו, צרחו והתלוננו, וכשנכנסנו הביתה, הם המשיכו. ראיתי בדמיוני את האחר-צהריים הסיוטי שמחכה לי, ומצאתי את עצמי מפנטזת איזה יופי יכול היה להיות אם שניהם לא היו פה. אם הייתי שוב לבד, באה מהעבודה מתי שבא לי, שותה כוס קפה בשקט, שמה במערכת דיסק שאני אוהבת, עושה אמבטיה, קוראת ספר, עושה יוגה. אני מרגישה נורא להגיד את זה, אבל היו כמה שניות שבהן רציתי להחזיר את הגלגל לאחור באותו היום".

הקשבתי בשקט. לא רציתי להודות בפניה שגם אני הרגשתי ככה כמה וכמה פעמים, אבל בכל זאת שמעתי את הדלתות המסתובבות שלי חורקות.

לשחוט פרה מול כולם 

"כן, אבל איזה אושר זה, ילדים, כמה שמחה הם מביאים", יזמזמו כולם: הגנן בגן, הדודות ובנותיהן, השכנות, האמהות האחרות ואפילו חברייך הרווקים, שנהנים מהמנות הקצובות של ההתחככות בחוויה ולא משלמים את החשבון בסוף היום. לא נעים לומר להם בפרצוף, ש"לפעמים, כמעט כל הפלוסים שבלהיות הורה נעלמים", כמו שכתבה אמא אחת בפורום הורים. איך אפשר לשחוט את הפרה הזו מול העיניים של כולם, ולהישאר בחיים?

מאוד קשה לעכל שהורים, אלה שאמורים להיות בעלי יצרים קמאיים אוטומטיים, גנטיים, רוצים לפעמים להיות ביקום מקביל, שבו אין מישהו שתלוי בך 24 שעות ביממה, וכל הצרכים שלו מונחים על צווארך היגע. התחושות הלא פוטוגניות האלה מותקפות כל הזמן על ידי הסביבה, ובעיקר על ידינו.

אני רואה את זה בעיניים ובין המילים של האמא ההיא שנטשה את לימודי רפואת השיניים בשנה הרביעית, כי "גם ילדה, וגם משכנתא, וגם החיים - זה לא הולך". אני רואה גם די הרבה את האבא שמתגעגע לחופש קל הדעת של לקפוץ אחרי העבודה לשתות עם חבר, ולחזור מאוחר נורא (לא בגלל מה שאתם חושבים), בלי לשלם את החשבון למי שעשתה במקומו בבית, ולהשכים למחרת בבוקר כדי למלא את חלקו.

מחיר הוויתור

מחיר הוויתור הפך לסוגיה כל כך מדוברת, עד שגם ב"עקרות בית נואשות" טיפלו בה. כשלינט סקאבו רוצה לצאת לעבוד, בעלה מוותר על הקידום המטאורי ועל הקריירה בכלל, ומנסה להיכנס לנעליים השחוקות של אשתו. מהר מאוד הוא מגלה להפתעתו שהפסיק לחיות. ההיפר-ריאליזם האבסורדי הזה קנה לו אוהדים רבים.

בהמון לילות קודרים וסופי שבוע מפרכים מצאתי שאני חושבת על כל האפשרויות שאינן, על כל הדברים שעשיתי פעם, כל החופש האינסופי שהיה ואיננו. "פתאום נפל לי האסימון", כתבה לי פעם אמא אחת, "את מסרבת לוותר על החיים שהיו לך, מסרבת להבין שהכל השתנה, לגמרי".

נכון, אבל ההבלחות האלה של המרדנות הילדותית, הסירוב העיקש לקבל את המצב הזה, שבהרבה רגעים יש בו תחושה של עבדות - כל אלה מסרבים לתת לנו לדהות לתוך הוויתור, לתוך הייאוש האפרורי של "ככה זה". ולפעמים לא מתחשק לומר עכשיו "אבל איזה כיף זה ילדים". מתחשק לקנא ולרצות עוד ממה שהיה לנו.

וכשהם ילכו לישון, נביט בהם ונחשוב איזה מתוקים הם, איזה מזל שהם שלנו, לתמיד. הרי אפילו סבתא היתה אומרת שילדים הכי חמודים כשהם ישנים.

• לטורים הקודמים בסדרה:
  

אבל זה גן טוב בשבילך

אבל זה לא סתם, זה מופע איכותי

אבל קניתי את הצעצועים האלה בשבילך