פחד ותיעוב בישראל
האפוקליפסה המדומיינת על בית שאול ב"למלך אין בית", פחות מפחידה מן האלטרנטיבה של בית דויד, לפחות כשהיא מתוארת על-ידי חגי דגן. אריאנה מלמד מציעה להתיידד איתו
אז מה באמת קרה בלילה האחרון לחייו של שאול המלך, בלשכתה של בעלת-האוב? האם התברר רק כי מותו צפוי וידוע, או שמא התרחש שם אקט טריוויאלי של סקס-בטרם-מלחמה בין המלך לבין הידעונית, שנקרא לה לצורך העניין השם עטרה? ואם נניח שהאקט אכן היה טריוויאלי בעיני מחברי הסיפור המקראי, אפשר עוד להניח שהללו גם לא טרחו לציין שמן האקט הזה נולד בן וגם הוא בתורו הוליד בנים והוריש להם סיפור.
"למלך אין בית" מאת חגי דגן, הוצאת חרגול פלוסוכך, אם תרצו, נולדה גם היסטוריה אלטרנטיבית, לא-כתובה, של שושלת-בית-שאול, מתנגדים נחרצים לבית דויד, חלקם נחבאים בגיא בן הנום ואחרים נפוצים בעולם העתיק. בתום אלפי שנות היסטוריה ומיתוס, שני המרכיבים שהביאו את העם היהודי עד הלום, מתלכדים נאמני בית שאול ומחליטים לא לחיות עוד כאנוסים בצילה של ההיסטוריה, אלא בתוכה ממש. ואם ההחלטה הזאת מחייבת שימוש באמצעים מודרניים לפתרון מחלוקות – כלומר, אלימות וטבח המונים, למה לא להשתמש בהם?
באקלים התרבותי הנוכחי שלנו, אין כל סיכוי ש"למלך אין בית" של חגי דגן יהיה רב מכר. ההתפלגות החברתית והפוליטית בקרב קוראי העברית היא כזאת, שחילונים משכילים שמוכנים לשעשוע אינטלקטואלי לא מכירים די הצורך את המקורות על גביהם טווה דגן את הפאבולה הסבוכה והמעניינת שלו. רובם יעדיפו לחרוק שיניים עם תיאוריית קונספירציה בת-אלפיים מתרבות אחרת. להציב את "המטוטלת של פוקו" או את "באודולינו" על המדף, באותו אקלים עצמו, הוא מעשה שאפשר להתנאות בו, לצערי, יותר מאשר בקריאה של "למלך אין בית".
ואם רוב החילונים לא ממש יבינו - במחנה הדתי דווקא יודעים היטב על מה הוא מדבר. לפיכך יכעסו עליו, כל אחד וסיבותיו עימו. יהיו כאלה שיתרעמו על כך שהוא מזלזל בחן בסופיותן של גרסאות אורתודוקסיות, ואין אצלו "כזה ראה וקדש". במלים אחרות: מי שסבור כי המיתוס הכתוב – התנ"ך – הוא ספר היסטוריה עובדתי לגמרי, ומה שנכתב בו אינו רק מדויק לחלוטין אלא משמש בסיס מוצדק להתנהלות אזרחית בהווה, יכעס מאוד אפילו. מי נשאר? הרפתקנים, קוראים למרחקים ארוכים וכאלה שלא נבהלים מרף הדרישות המוקדמות שדגן מציב. לא נורא: גם לאלה מגיע, ובגלל שדגן פורע בחן לא רק את המיתוס היהודי אלא גם את מדף ספרי הקונספירציה באשר הם, כדאי מאוד להתיידד עם הספר הזה.
סיפור לפני השינה
למרות המנעד ההיסטורי והגאוגרפי הרחב שלו, הוא מתרחש בעיקר בהווה, בעיקר בישראל ובגרמניה. במרכזו ניצב עילם קריגר, אחד מבחורינו המצויינים מן השרותים המצויינים לא פחות, מלח הארץ, בן קיבוץ – אבל מלכתחילה ברור כי המחבר, מתוך חיבה עזה לקעקועי-מיתוסים, מציב בפנינו דמות פרודית ואלגורית כאחת, שאמורה לתפקד באמינות בתוך מציאות בדיונית שרחוקה בערך חמישה סנטימטר מ"אורנה ואלה". תודו שזה לא קל. לא תמיד עילם מצליח לשכנע אותנו במסעו לגילו האמת על בית שאול, ולא תמיד אפשר להאמין בקיומן של צוואות מלכותיות עתיקות ששומריהן נחבאו מפני ההווה אלפי שנים ועתה הם שבים לנקום את נקמת זרותם במטולי אר.פי.ג'י שנקנו מפלסטינים בגרמניה. ובמי הם נוקמים? באורתודוכסיה, כמובן, במי שהדיר אותם מירושתם ומן ההיסטוריה שלהם.
אם מצליחים להאמין, גם מתענגים לא מעט על הסבך: אם תוכלו להאמין לו די הצורך, אפשר יהיה גם להבין עד כמה האלטרנטיבה המיתית שדגן מציע להיסטוריה היהודית בעצם אפשרית ולא לגמרי מופרכת.
כי אם מחתרות יהודיות אמיתיות קמות מכוח האמונה בהיות חבריהן נצר-ישי וחוטר לבית דוד, למה שלא תקום מחתרת של בני-שאול? אם לכל יהודי נודד יש סיפור עתיק ורב-רובדי שמלווה אותו נאמנה בעולם, למה שהסיפורים הללו לא יכללו גם ברית סודית עם העמלקים? ואם עמלק הוא האויב הגדול של האורתודוכסיה באשר היא, אולי אי שם בשחר המיתוס באמת אירעה קנוניה שהפכה אותו לכזה, ובעצם הוא אינו אויב כלל, ואולי אפילו שוכן בתוכנו?
ומה בכלל מופרך, כשאנחנו עוסקים בהשעייה זמנית של המציאות לטובת רומן-רעיונות שמוכן להודות בסיבה האמיתית שבגללה אנחנו ממשיכים לקרוא, לא בלי תהייה: "הכל שבבי אגדות וזיופים? אבל גם זיוף, אם רוצים מספיק, אם הוא חשוב מספיק למישהו, יכול להפוך לאמת. ואם לא לאמת, למשהו חשוב מאמת: להמיה, לנגיעה, לסיפור לפני השינה, לנחמה".
בסיפור-לפני-השינה שרקח דגן, יש אלטרנטיבה לא רק למיתוס המוסכם אלא גם לכוחות המפעילים אותו והופכים אותו להיסטוריה. תמצאו בו תמהונים בני כל הזמנים לצידם של נשים שהן-הן נושאות הלפיד הנאמנות של השושלת, שמעשיהן בעולם הזה חשובים לא פחות מחזיונותיהם וחלומותיהם של הגברים. נחמה? לא כל כך. מי שקרא רומן אפוקליפטי אחד או שניים ורומן-קונספירציה או שניים יודע שצפוי עימות דרמטי ובסופו הכרעה דרמטית לא פחות, אבל למלך החדש יהיה בית. הכל שבבי אגדות: כשהם מסופרים בחן שדגן מביא עימו אל הספר, אפילו האפוקליפסה של בית שאול מפחידה פחות מן האלטרנטיבה המציאותית של בית דוד.
היסטוריה אלטרנטיבית
עטיפת הספר
דגן. הרבה חן
צילום: גבי מנשה
מומלצים
