אוי, בבושקה
קייט בוש חזרה אחרי 12 שנה, באלבום כפול ולא אחיד ברמתו. הקול שלה נפלא כתמיד, השירים פחות
בגיל 15 שמעתי ברדיו שיר שעשה לי צמרמורת. חמש דקות לאחר מכן רצתי לחנות התקליטים (כן, דיסקיות ויניל שטוחות עם חור באמצע, ראו האנציקלופדיה ב-ynet), ורכשתי תקליט של קייט בוש. קול הקטיפה העוצמתי הזה לא דמה לשום דבר שהכרתי – או שמעתי מאז, למרות ניסיונות לחקות אותו פה ושם.
בוש, שהתקליט שהוציאה בגיל 19 בסוף שנות ה-70 ממשיך להיות אחד מיצירות הבכורה הטובות של אמן כלשהו, המשיכה והתפתחה ליוצרת מרתקת ומגוונת. חמשת תקליטיה הראשונים הם חובה בכל בית מוזיקלי שמכבד את עצמו. אחר כך בא אוסף הלהיטים, ואחריו תקליט בינוני - ואז תקליט רע. זה האחרון, "THE RED SHOES” שיצא ב-1993, היה מפח נפש של ממש למעריציה של היוצרת. הוא היה מסחרי מדי, קלישאתי מדי והתמלילים היו פשטניים עד אימה. לא סתם נעלמה לה הגברת בוש ל-12 שנים מעולם המוזיקה, עד שהדעה הרווחת היתה כי פרשה לה לחיים שקטים בכפר, מול האווזים.
ועכשיו היא חוזרת, עם דיסק כפול חדש בשם AERIAL, והמפגש עם הקול הנפלא ההוא עדיין מצמרר, חייבים להודות. בגיל 47, קייט בוש יכולה ללמד כמה וכמה דורות של זמרות איך לשיר, איך לגלגל מילים בחושניות בפה (צד ב' של הסינגל הראשון שלה, "KING OF THE MOUNTAIN”, הוא חידוש ל-"SEXUAL HEALING” הקלאסי של מארווין גיי. להקשיב ולהינמס), וגם איך להפיק.
וזאת צריך לדעת – מגיל 21 בערך בוש כותבת, מלחינה ומפיקה את כל אלבומיה. היא יוצרת קפדנית, יש יאמרו קפריזית, המאמינה בשליטה אבסולוטית על החומרים שלה. מכאן, שלטוב ולרע – כל ביקורת על האלבום החדש נוגעת ישירות אליה.
ובאשר ל-AERIAL הוא מתחלק לשניים. בדיסק הראשון המכונה "A SEA OF HONEY” שבעה שירים, ארוכים יחסית (כ-5 דקות ויותר) שבהם שולטת האווירה הרבה יותר מהמלודיה. מצלילי ניו אייג' אלקטרונים ועד לקלידים אווריריים. הדיסק פותח בסינגל "KING OF THE MOUNTAIN”, העוסק בדמות מיתית נעלמת, משהו שבין אלביס פרסלי לאזרח קיין. זהו שיר עם מקצב מצויין ותמליל געגועים חביב לגיבור שעזב. אחריו מגיע השיר המשעשע "פאיי" (כן, ה-3.14 הזה שלמדתם עליו בגיאומטריה) ובו מלחששת בוש במשך דקות את מספרי היחס שבין הרדיוס להיקף המעגל.
השיר השלישי, "ברטי", הוא שיר אהבה לבנה הפעוט של בוש (שנולד לה בגיל מבוגר יחסית), הנע בין המרגש למביך קמעא. שורה לדוגמא: "נשיקות מתוקות / שלוש משאלות / ברטי היפהפה / אתה מביא לי כל כך הרבה אושר / ואז אתה מביא לי / עוד אושר". בוש מעולם לא כתבה תמליל כה אישי ומפורש ונהגה בדרך כלל להסתתר מאחורי שורות ערטילאיות יותר (למרות שלא היססה לכתוב על נושאים כמו גילוי עריות, הווסת הנשית ואיבוד הבתולים). מבין השירים הנוספים ניתן לציין את "JOANNI”, מעין שיר הערצה לז'אן דארק, ו"MRS BARTOLOZZI” הקורע לב, תיאור חד-גוניות חייה הבודדים של עקרת בית, הנעים סביב מכונת הכביסה.
רוצים מסאז'?
עד כאן טוב, יחסית, ויפה. ועכשיו לדיסק השני, "A SKY OF HONEY”, יצירה בת 42 דקות המורכבת מ-9 קטעים. את הדיסק הזה יאהבו בעיקר מאזינים משלושה סוגים:
1. ניו אייג'יסטים – כל מי שדלוק על פיליפ גלאס ודומיו.
2. מסג'יסטים – שימצאו בו מוזיקה נפלאה ללוש לצליליה את הלקוחות.
3. חשישניקים – כי זו מוסיקה מצוינת לסוטול.
כל השאר, כמוני (ולצערי אינני נמנה עם הקבוצות האלו), יתקשו להתמודד עם רצף הקטעים שנשמעים כמו פסקול לסרט טבע על נדידת ציפורים, מלווה בשירת עם. אני אוהב את קייט בוש, באמת, אבל להשוות את הדיסק הניסיוני הזה לניסיון האחרון שלה לייצר יצירת קונספט, צידו השני של "HOUNDS OF LOVE”, יצירת מופת בשם "THE NINTH WAVE” – זו השוואה קשה. יש בדיסק הזה מספר רגעים יפים, אבל לטעמי התמונה הכללית היא של ניסיון שנכשל, ניסיון לתאר חיי ציפורים (והדיסק אכן מלווה בציפצופים ושריקות מכל הסוגים) מלילה עד בוקר, תוך אמירה מרומזת על מהותו של החופש האמיתי. קשה לצלוח את הדיסק הזה ללא מסג'יסטית צמודה עם אצבעות מפנקות על הגב שלכם.
אז היכן אנחנו עומדים, בסופו של יום? קייט בוש שברה שתיקה והוציאה דיסק כפול לא אחיד ברמתו. מחציתו מעניינת, מאתגרת ובעלת רבדים שאותם שומעים רק בהאזנות חוזרות, ומחציתו השנייה קשה לעיכול ולעיתים לא לעיסה. ועדיין, זהו ניסיון אמיץ של יוצרת שנעדרה מבינינו מאז 1993. בפעם האחרונה שהיא השמיעה לנו את שיריה, קורט קוביין ונירוואנה היו הדבר החם, והאינטרנט היה שיגעון ביזארי של פריקים אקדמאים.
זו תקופה ארוכה מדי מכדי להיעדר מסצינת המוזיקה, וייתכן שזו הסיבה שמעריציה של בוש ציפו בדריכות ליצירת מופת. אז זו לא, אבל זה בהחלט אלבום לא מביך כמו הקודם שלה, גם אם הוא איננו עומד בשורה אחת עם אלבומיה המוקדמים יותר (כמו "THE DREAMING”, למשל). אין ספק שיש כאן קייט בוש אחרת – אימהית, רכה יותר, מפויסת. אבל נטישת החיספוס לא בהכרח עשתה למוזיקה שלה טוב, ועודף הסוכר השופע מהקטעים הפחות טובים באלבום פוגם ומזיק ליצירה כולה. אבל היי – בוש רק בת 47. אולי בפעם הבאה.
