אאורה

אתה קורא את המודעה: הצעה כזאת אינה משהו שבכל יום. אתה חוזר וקורא אותה. נראה כי היא מכוונת אליך ולא לאיש זולתך. מוטרד אתה מניח לאפר הסיגריה ליפול אל ספל התה שאתה שותה בבית-הקפה הקטן הזה, הדל והמזוהם. אתה חוזר וקורא. דרוש היסטוריון צעיר. מסודר. קפדן. יודע צרפתית. על בורייה, גם לדבר. בעל כישורים לעבודת מזכירות. צעיר, הצרפתית רצוי שתהיה לאחר שהייה כלשהי בצרפת. שלושת-אלפים פסות לחודש, כלכלה ומגורים נוחים בחדר-עבודה נאה עם אור שמש. רק שמך חסר כאן. חסר רק שאותיות הכותרת השחורות והמזדקרות לעין של המודעה תאמרנה: פליפה מונטרו. מבוקש פליפה מונטרו, לשעבר בעל מלגה בסורבון, היסטוריון עמוס פרטים חסרי-תועלת, מורגל בחיטוט בין דפים מצהיבים, מורה-מחליף בבתי-ספר פרטיים, תשע-מאות פסות לחודש. אבל אם תקרא זאת, זה ייראה לך חשוד, כאילו בדיחה. דונסלס 815. נא לבוא אישית. אין טלפון.

אתה לוקח את התיק שלך ומשאיר תשר. עולה בדעתך שהיסטוריון צעיר אחר, בעל נתונים דומים לשלך, כבר קרא את המודעה, הקדים אותך, וקיבל את העבודה. אתה פוסע אל הפינה ומנסה לשכוח. אתה מחכה לאוטובוס, מדליק לך סיגריה, משנן בדממה את התאריכים שעליך לזכור כדי שהילדים המנומנמים יכבדו אותך. עליך להתכונן. האוטובוס קרב ואתה מסתכל בחרטומי נעליך השחורות. עליך להתכונן. אתה שם את ידך בכיסך ומשחק במטבעות הנחושת, לבסוף אתה שולה שלושים סנטאווס, מהדק אותם באגרופך ופושט את אמת-ידך לאחוז בחוזקה בידית הברזל של האוטובוס שלעולם אינו נעצר, אתה קופץ, מפלס לך דרך, משלם את שלושים הסנטאווס, דוחק עצמך בקושי בין הנוסעים המצופפים שכבר עומדים שם, משעין את ידך הימנית על מוט האחיזה, לוחץ את תיקך אל צלעותיך ותוחב בפיזור-נפש את ידך השמאלית לכיס האחורי של המכנסיים, שם שמורים הכרטיסים.

יום זה כמוהו כאחרים, ולא תיזכר בו אלא למחרת, כשתשב שוב אל השולחן באותו בית-קפה קטן ותזמין את ארוחת-הבוקר ותפתח את העיתון. כשתגיע לעמוד המודעות שוב יזדקרו לנגד עיניך האותיות: היסטוריון צעיר. איש לא נענה להצעה אתמול. שוב תקרא את המודעה. תשתהה בשורה האחרונה: ארבעת-אלפים פסות.

יקשה עליך לתאר לעצמך שיש מי שגר ברחוב דנסלס. תמיד דימית שאיש אינו גר במרכז הישן של העיר. אתה מהלך לאטך, מנסה להבחין במספר 815 בתוך הגיבוב הזה של ארמונות קולוניאליים ישנים שהיו לבתי-מלאכה לתיקונים, לחנויות שענים, לסנדלריות ולקיוסקים. השמות שונו, הונחו זה על-גבי זה, נתערבבו. מספר 13 ליד 200, הלוחית המזוגגת הישנה - 47 - קבועה למעלה מן ההודעה החדשה המשורבטת בגיר: עכשיו 924.

אתה נושא את מבטך אל הקומות השניות: שם לא השתנה דבר. תיבות-הנגינה אינן מפריעות את השקט, פנסי הכספית של הרחוב אינם מאירים, הסחורות הזולות אינן מקשטות את הפנים האחרות האלה של הבניינים. מראה אחיד להם, גומחות עם קדושים כרותי איברים ועטורי יונים, האבן המגולפת בנוסח הבארוק המקסיקני, המרפסות מעשה שבכה, האשנבים והתעלות המרוקעות, הזרבוביות מאבן-חול. החלונות המואפלים בווילונות ארוכים ירקרקים: אותו חלון שבו נרתע מישהו לאחור בכל פעם שהנך מביט לשם; אתה מסתכל בשער המגולף גפנים מפותלות, ואז משפיל את מבטך לחזית קלופת-הטיח של הכניסה ומגלה את המספר 815, מקודם 69.

לשווא אתה מקיש בידית הנחושת בדמות ראש כלב, שחוקה, ללא פיתוחים: מעלה בזיכרון ראש של עובר-כלב באחד המוזיאונים למדעי-הטבע. אתה מדמה לעצמך שהכלב מחייך אליך ואתה שומט את ידך ממגעו הקר. הדלת נסוגה מן הדחיפה הקל-קלה של אצבעותיך, ולפני שתיכנס תביט בפעם האחרונה מעבר לכתפך, מקדיר את מצחך, כי שיירת המשאיות הארוכה והמשתהה מנהמת, צופרת, ופולטת את העשן המטורף של חפזונה. אתה מנסה, ללא הועיל, לשמר איזו בבואה יחידה של העולם החיצון האדיש.

אתה סוגר את דלת המבוא מאחוריך ועומד לחדור אל תוך חשכת השביל המקורה - פאטיו, כי אתה יכול להריח את הטחב, את לחות הצמחים, את השורשים הנרקבים, את הבושם המעובה המפיל תרדמה - . לשווא תתור אחרי אור שינחה אותך בדרכך. אתה מחפש את קופסת-הגפרורים בכיס מעילך, אבל קול חד ודק מתריע מרחוק:

- לא... אין צורך. אני מבקשת. לך שלושה-עשר צעדים קדימה ותגיע למדרגות מצד ימין. עלה בבקשה. יש עשרים-ושתיים מדרגות. ספור אותן. שלוש-עשרה. ימינה. עשרים-ושתיים.

ריח הטחב של הצמחים המרקיבים אופף אותך שעה שאתה מונה את צעדיך, תחילה על מרצפות האבן, ואז על העץ החורק שנתבטבט מן הלחות של המקום הסגור. אתה סופר בקול נמוך עד עשרים-ושתיים ונעצר, עם קופסת-הגפרורים בין ידיך, התיק לחץ אל צלעותיך, נוגע באותה דלת המדיפה ריח של עץ אורן ישן ולח; מחפש ידית; ולבסוף דוחף אותה וחש עכשיו בשטיח מתחת רגליך. שטיח דק, פרוש ברישול, אשר ימעיד את רגליך, ואז תבחין באור חדש, מסתנן אפרפר ומאיר מעט על סביבותיו.

- גבירתי - אתה אומר בקול חדגוני, כיוון שהנך מדמה לזכור קול אשה

- גבירתי...

- עכשיו לך שמאלה. הדלת הראשונה. הואל נא בטובך.

אתה דוחף את הדלת ההיא אינך מצפה שדלת כלשהי תיסגר כהלכה; אתה כבר יודע כי כולן דלתות הנסגרות בטריקה והאורות הפזורים נשזרים בריסיך, כאילו חלפת דרך רשת משי דקה. כל שאתה יכול לראות הם קירות עם כל-מיני בבואות, תריסרי אורות מרצדים. לבסוף אתה מבחין שאלה מנורות המוצבות על אצטבות ומדפים ברווחים בלתי-שווים. באור קלוש מאירים גם אורות אחרים, שאינם אלא לבבות של כסף, צנצנות בדולח, מראות נתונות במסגרת, ורק מעבר לזוהר המנצנץ חליפות אתה רואה, בירכתיים, את המיטה, ואת היד המאותתת שכמדומה קוראת לך בתנועתה האיטית.

כאשר תפנה גבך לכיפת רקיע זו של מאורות קודש, יעלה בידך לראות אותה. אתה נתקל ברגל המיטה; עליך להקיף אותה כדי להתקרב למראשותיה. שם אובדת הדמות הקטנה במרחבי המיטה; כשאתה מושיט את ידך אין היא נוגעת ביד אחרת, אלא בעור עבה, רך כלבד, ובאוזניו של יצור המכרסם בדממה ובשקידה ונועץ בך את עיניו האדומות: אתה מחייך ומלטף את הארנב הרובץ לצידה של היד, שלבסוף נוגעת בידך באצבעות נטולות-חום המשתהות עת רבה על כף ידך הלחה, מקיפות אותה וקרבות אל אצבעותיך המפושקות על כר התחרה, שעליו הנחת את ידך כדי להרחיקה מן היד האחרת.

- פליפה מונטרו. קראתי את המודעה שלך.

- כן, אני יודעת. סליחה, אין כאן כיסא.

- זה בסדר. לא חשוב.

- יפה. בבקשה, פנה את הפנים הצידה. אינני רואה אותך היטב. אל האור. ככה. זהו.

- קראתי את המודעה שלך...

- כמובן. קראת אותה. אתה חושב שאתה מתאים למשרה? האם השתלמת בלימודים?

- בפאריס, גבירתי.

- אה כן, נעים לי מאוד, תמיד, תמיד, תמיד, לשמוע... כן... אתה יודע... כל-כך התרגלנו... ואחר-כך...

אתה זז הצידה למען ישרטט האור, שחוברו בו כסף, נרות וזכוכית, את שביס המשי האוסף שיער לבן מאוד ותוחם מסגרת לפנים כמעט ילדותיות מרוב זקנה. הכפתורים הרכוסים של צווארון לבן המגיע עד לאוזניים שהשביס מסתיר, הסדינים והכסתות המכסים את הגוף כולו פרט לזרועות העטופות ברדיד הצמר, הידיים החיוורות הנחות על הבטן: לא נותר לך אלא לנעוץ מבטך בפנים האלה, עד שתנועה של הארנב מתירה לך לצדד את עיניך ולהביט בגניבה בפירורים, בקרומי הלחם הפזורים על כסתות המשי האדומות, המהוהות והדהות.

- ניגש לעניין. לא נותרו לי עוד שנים רבות לחיות, אדון מנטר, ולכן בחרתי בדרך מנוגדת למנהגי מאז ומתמיד, ומסרתי את המודעה לעיתון.

- כן, לכן אני כאן.

- כן, ובכן אתה מסכים.

- טוב, הייתי רוצה לדעת קצת יותר...

- כמובן. אדוני סקרן.

היא תפתיע אותך כשאתה מסתכל בשולחן-הלילה, בבקבוקים מצבעים שונים, בכוסות, בכפות האלומיניום, בבקבוקונים הערוכים בשורה ישרה ובתוכם כמוסות וגלולות, ובכוסות האחרות, המוכתמות בנוזלים לבנבנים ומונחות על הרצפה, בהישג ידה של האשה השכובה על המיטה הנמוכה. ואז תבחין שהמיטה מתנשאת אך מעט מעל פני הרצפה, ובו-ברגע יקפוץ הארנב וייעלם בחשכה.

- אני מציעה לך ארבעת-אלפים פסות.

- כן, כך כתוב במודעה היום.

- אה, ובכן כבר הופיעה.

- כן, כבר הופיעה.

- מדובר בכתביו של בעלי, הגנרל יורנטה. יש לערוך אותם לפני שאמות. יש להוציא אותם לאור. החלטתי על כך לפני זמן-מה.

- והגנרל עצמו, אין ביכולתו...?

- הוא מת לפני שישים שנה, אדוני. אלה זיכרונותיו, והוא לא הספיק לסיימם. צריך להשלים אותם. לפני שאמות.

- אבל...

- אני אסביר לך הכל. אתה תלמד לנסח את הדברים בסגנונו של בעלי. די שתסדר ותקרא את ניירותיו כדי שתחוש בקסם של הפרוזה הזאת, השקיפות הזאת, ה... ה...

- כן, אני מבין.

- סאגה. סאגה. איפה היא? הנה, סאגה...

- מי?

- החברה שלי.

- הארנב?

- כן, היא תחזור.

"אאורה" מאת קרלוס פאנטס, מספרדית: עזה צבי. מתוך "אאורה פלוס", הוצאת הספריה החדשה. הספר מכיל גם את הנובלה "קונסטנסיה" מאת פואנטס, מסה סיפורית פרי עטו וגם: "מלכה פיק" של פושקין (בתרגום חדש של נילי מירסקי) ו"ורד לאמילי" של פוקנר (בתרגום חדש של מנחם פרי).