מבינים רק כוח

מה עושה אדם שמרגיש שהעולם הוא מקום בלתי נסבל עבורו? שהמציאות – התפאורה של חייו, הלכי הרוח החברתיים, התרבותיים והפוליטיים המקיפים אותו, הנסיבות החיצוניות של קיומו – לא מאפשרת לו לנשום, שורפת לו את העור, משחיתה לו את הנשמה? הגיבור הארכיטיפי חסר השם של "מקלטור", ספרו השני של יוסי סוכרי (קדם לו "אמיליה ומלח הארץ, וידוי", הוצאת בבל, 2002) ניסה, אך לא הצליח, לעשות את מה שהרבה ישראלים אחרים עושים, ולעזוב את ישראל ("לרדת", המלה שלא אומרים בקול רם, אבל תמיד מרחפת בקצה התודעה, תלויה על קצה הלשון).

במקום זה הוא נכנס ("יורד", שוב, תקף בשני ההקשרים) למקלט. המקלט הוא מטאפורה ומציאות ממשית בו זמנית. הוא המקום הבטוח של הגיבור, המרחב המוגן, המספק לו הגנה מהעולם, אבל גם הסתרה והפרדה. הוא גם רחם חם וגם בונקר צבאי מבוצר היטב. והוא תמיד זמין, תמיד פתוח, תמיד On.

היחסים בין הגיבור למקלט שלו נעים בין יחסי אהבה אידיליים, שלווה והבנה, ליחסי איבה כוחניים, בבחינת מי בעצם שולט במי, ומי מגן על מי ומפני מה. זאת המהות המתעתעת של המקלט: מקום בטוח, שעצם קיומו הוא עדות למלחמה.

זהו ספר פוליטי מובהק. פוליטי בתכנים ובתימות שהוא מעלה, בניתוח ובנרטיב ההיסטורי שהוא משרטט: התוקפנות הישראלית שבאה לידי ביטוי בכיבוש, במלחמת לבנון, באינתיפאדה הראשונה והשנייה. גם בטילים על תל-אביב, בהתפוררות הערבות החברתית, בשחיתות, באלימות, בסיאוב – רשימת הרעות החולות של החברה הישראלית על סרט נע.

"מקלטור" הוא פוליטי גם בפואטיקה שלו, בעירוב שבין הפרטי לציבורי, בהיעדר ההבחנה בין פנימי וחיצוני. טשטוש הגבולות הזה נובע, בין השאר, מהאופן שבו סוכרי משתמש בשפה. הלשון של הספר אינה אישית, היא ציבורית ופוליטית. גם ברגעים האינטימיים ביותר: "במקום שטיפות הזרע שלי יכבו את מדורות הלאומנות שבערה בתוכה, הן ליבו אותה" (עמ' 31), מספר הגיבור על מערכת יחסים שניהל עם אשה מהמחנה הפוליטי האחר, הלאומי. ואחרי הפרידה שלהם על רקע מלחמת לבנון: "הזקפה הלאומית של ישראל הסבה לה עונג שאני לא הייתי מסוגל להעניק לה בשום מצב" (עמ' 32).

המציאות מיוצגת על ידי המדינה – מין ישות עצמאית שיצאה משליטה – חודרת וקורעת ומנפצת פעם אחר פעם את העולם הפנימי של הגיבור. ובו זמנית היא בונה אותו. ההשפעה של המדינה על הפרט כל כך גדולה, עד שהיא נהיית הגורם המעצב הדומיננטי ביותר באישיותו. והיא, לנוחותה שלה, מעצבת אנשים שאינם יכולים להתנגד לה. כל ניסיון להתארגנות כנגד המדינה נידון לכישלון ונעשה מגוחך, חסר בסיס. הכעס של הגיבור מופנה באותה עוצמה החוצה אל המדינה ופנימה אל עצמו ואל חוסר האונים שלו, אל הקרובים אליו, המחנה הפוליטי שלו, האנשים שחושבים כמוהו.

"מקלטור" הוא ספר צועק. ועל רקע הספרות הישראלית הרב-מכרית – המנחמת, המלטפת, המסתגרת בדלת אמות הבורגנות – הצעקה שבו, שהיא לטעמי מבורכת, נשמעת כמעט אלימה. סוכרי מנסה לקרוע את המציאות לשניים או להסיר את העור מהפנים. הגיבור מוסר את המונולוג שלו בקול גדול, בעצבים. לעתים הוא מדבר, לפעמים הוא צועק, הרבה פעמים הוא מרצה, נואם, מטיף. המשפטים מצליפים בטון ובמקצב של פקודות צבאיות.

יש בספר קטעים מקוריים, משעשעים ומעוררי חמלה, בייחוד הרגעים האינטימיים, כמו תיאור ניסיון ההתאבדות של הגיבור במונחים של מגע מיני עם אשה (ההתאבדות, כמה סימבולי, היא הנקבה: פתוחה, חמה, קולטת). אבל יותר מהכול יש בו כעס גדול, בוטות בטענות שהוא מעלה ובוטות בשפה. תגובה ספרותית כוחנית למציאות כוחנית. כאילו הפוליטיקה והפואטיקה היחידות שיכולות למציאות שלנו הן אלה של הכעס והצעקה.

• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".