אמא ואבא אוהבים אתכם באותה מידה

היינו ילדות וזה היה מזמן, עשרות שנים עברו, אבל אני עדיין זוכרת איך ההורים שלי תמיד לקחו את הצד של אחותי במריבות המרות והאינסופיות בינינו. עם אחי זה היה טריוויאלי, הוא היה בן הזקונים הקטן, ועל ילדי הגן, כידוע, הורים מרחמים יותר.

היום אמא שלי מכחישה את זה נמרצות, וגם אבא שלי פוטר את זה ב"שטויות", אבל מגיל די צעיר ידעתי שהם אוהבים אותה קצת יותר, שהיא מייצגת עבורם במראה המשפחתית דמות שאליה הם שאפו בפנטזיות הנסתרות שלהם: בחורה עם רגליים על הקרקע.

"אבל את תמיד מתחילה איתה", אני זוכרת שאמי האשימה, ואני זוכרת גם זוכרת יותר מהמילים את ההערצה הכאילו מוסתרת שלה, שבמהלך השנים, ועם ההוכחות החיצוניות שהגשתי לה, עברה קצת אליי. 

"אמא ואבא אוהבים אתכם באותה מידה", היא תמיד אמרה, ותדקלם גם היום, ואף אחד מאיתנו, ילדיה שגדלו פצועים במידה כזו או אחרת, לא מאמין, ואנחנו עדיין נלחמים מלחמות קטנות ולא מודעות על היוקרה בעיניהם.

"אין בי אהבה כלפי הקטן"

אם היא הייתה היום אמא בראשית דרכה, היו לה פורומים לאוורר בהם בעילום את הטאבו הנורא, הפוצע הזה, שמעסיק אימהות מיוסרות: האם אנחנו אוהבות את ילדינו באותה עוצמה?

אומנם עדיין לא הגעתי למצב שבו אני צריכה להתחבט בדילמה הזו, אבל הווידויים מסעירי מנוחה: "אין בי אהבה כלפי הקטן. אני בוכה כשאני כותבת, וזה כביכול מראה שכן, אבל אני יודעת שלא. יש לי כלפיו חיבה, קרבה, אני מטפלת בו, דואגת לכל צרכיו, מיניקה, מחבקת, אבל יודעת שזה לא בדיוק אהבה. האהבה הזו, כמו שיש לי אל הבכור, הממלאת, העוצמתית, האינסופית, שמעיפה אותי לשמיים וחזרה כשאני מסתכלת בעיניו. איך שתמיד אהבתי, עד היום, להתבונן בתווי פניו, בכל פעם על חלק אחר - פעם על האף, השפתיים, הקמט שבזווית הפה, אני אזהה את הפנים האלה גם במישוש. והקטן לא. אני מנסה לפעמים, אבל זה לא זה", חשפה אם אחת את מערבולותיה באתר הקהילתי "באופן טבעי", והציפה אותי ברגעים ארוכים של כאב משתק.

הקושי הוא חלק מהתוצאה

ואחרי הכאב, מגיעה הרציונליזציה; האם בסופו של דבר הורינו אינם אנחנו, עתירי חולשות, העדפות קטנות שנובעות מהחרדות שלהם, מאי האהבה העצמית שלהם, או להפך, מעודף ממנה. ובעיקר עם הציפיות והאכזבות שלהם מאיתנו והתלות הכּל כך גדולה בהן.

"אני אומרת לך את זה בשנאה עצמית אדירה, אני מתביישת נורא בזה, אבל קשה לי עם הגדול שלי יותר", אמרה לי חברה אמיצה, אמא למופת בכל קנה מידה, שמשקיעה משאבי נפש וגוף אדירים למען שני ילדיה, "ברור שאני אוהבת אותו, אבל קשה לי עם זה שאני רואה בו את הדברים שלי מפריעים בעצמי, הדברים שאני לא מצליחה לתקן בי, החסרונות הכי קשים שלי, אני מתחילה לראות בו. את זה שהוא לא יכול לשבת רגע אחד בשקט, שהוא תמיד חסר מנוחה, שהוא לא יודע להעסיק את עצמו, שהוא מתבכיין כל הזמן, כל הזמן קורבן. כל כך אני, שזה ממש עינוי. ואני תמיד רציתי להיות כמו אחיו הקטן, ילד שמח, לא מתוסבך, שיש לו מלא חברים".

ילדים "קשים", אינטנסיבים ותובענים יוצרים פעמים רבות את הדילמות האלו, במיוחד אם אחיהם/ אחותם הם ילדים "מלאכים", שישנים כל הלילה ויודעים לשחק לבד, מבלי לעייף את ההורה המותש גם ככה. וכילדה כזו, ואישה שמנסה לא ליפול לקלישאות פרוידיאניות מייגעות, אני יודעת שהקושי הזה הוא חלק מהתוצאה ולהיפך, ואי אפשר לדעת מה החל ממה.

"אני לא שולטת בזה"

אי אפשר לזייף עוצמה של רגש כל הזמן, יודע גם השחקן המאומן ביותר, בוודאי בחיים הרגשיים המורכבים שיש בהורות, ולזייף מידה זהה של אהבה נראה כמו העבודה הקשה והאכזרית מכולן. כי את יודעת בפנים שאת מתאמצת לרצות, וגם הוא/היא, קטנים ככל שיהיו, תופסים אותך ברגעים שאת לא שומרת, וחושפים את המעטה שמונח על אי השלמות שבאהבה הזו. את הביקורתיות שיש לנו כלפיהם כשאנחנו ברגעים האפלים שבינינו לבין עצמנו.

"והכי הכי כואב לי מהכל, זה שאני בדיוק הילדה הזו, וכל מה שהיה איתי אני עושה לבן שלי. אני בעצמי הילדה השנייה הפחות אהובה אחרי הבן הבכור

המוצלח", ממשיכה הילדה שהפכה לאמא שמתייסרת באהבה לא שוויונית באותה רשימה מהאתר. "גם עליי אמא שלי תמיד מספרת שהייתי תינוקת סיוט. אני פשוט לא מאמינה שאחרי כל מה שהיה איתי כל הילדות ועד היום אני בעצמי ממשיכה הלאה לדור הבא. אני לא שולטת בזה, זה פשוט ככה.

"בילדות הייתי אומרת לאמא שלי: 'שלא תחשבי, אני מרגישה את הכל, אני יודעת הכל' ולא פירטתי, אבל היא הבינה. תמיד היה היחס השונה הזה". 

בעולם הזה מסתובבים המון ילדים שידעו הכל, חלק מהם עשו מזה מנוף להגיע רחוק, וחלק ממשיכים לחפש את העדיפות בעיניים אחרות, או בהורות שלהם, ויש גם פתרונות של העידן החדש, ושל הפסיכולוגיה הניו-אייג'ית האופנתית בהורות כיום: "אני אומרת להם שאמא אוהבת כל אחד מהם בדרך שונה, כי כל אחד מהם ילד שונה ואישיות שונה", כתבה אמא אחרת בפורום אחר.

אם זו תרופה, יעידו הילדים שיגדלו פעם, ותהיה להם במה משלהם לדבר ולכתוב עלינו. הייתי הורגת בשביל לקבל מכתב כזה מהעתיד.