"אלה הנהלים שלנו"
לרשות השידור קשה לעכל כי לנשואים חדשים אין כתובת משלהם והם גרים אצל ההורים. רק לאחר דין ודברים הסכימו לוותר להם על תשלום האגרה ל-2005. אבל אישור רשמי לכך לא מוכנים להנפיק להם
א' ורעייתו הם זוג צעיר, המתנסה בבעיות אופייניות לשלב זה בחייהם. אך מה שקרה להם עם רשות השידור כבר עבר את כל הציפיות.
הכל התחיל מזה שעקב נישואיהם ורישומם כזוג נשוי במרשם האוכלוסין - מידע אשר כמובן זמין בכל עת לאגף הגבייה של רשות השידור - הם נדרשו לשלם אגרת טלוויזיה בגין מכשיר שברשותם. אלא שלזוג הצעיר, בין שאר קשייו, אין דיור של קבע, ולמעשה הם "נודדים" בין בתי הוריהם עד שתושלם בניית דירתם בעוד כשנתיים. כיוון שכך, הם אינם חייבים בתשלום כפול, שהרי הורי כל אחד מהם ממילא משלמים אגרה עקב המקלטים שברשותם, והחיוב נעשה לפי בית אב.
את כל זה, בצירוף העובדה שבתעודות הזהות טרם שינו השניים את כתובותיהם, והן עדיין כתובות ההורים, הסביר א' למוקדנית של רשות השידור כאשר ניסה לבטל את רוע הגזרה ולבטל את דרישת תשלום אגרת הטלוויזיה לשנת 2005. מה ששמע שם דחף אותו להעביר את הסיפור ל-ynet.
"למה אתם לא גרים ביחד" - חקרה המוקדנית את א'.
"מה זה עניינכם?" - השיב לה.
"ועוד איך זה ענייננו" - לחצה המוקדנית, והודיעה לא' שנציגי אגף הגבייה של רשות השידור רוצים לעשות ביקור בית ולראות היכן הוא ורעייתו מתגוררים.
"אין בעיה", ענה א', "תבואו מתי שאתם רוצים" (הם לא הגיעו אף פעם, מספר א').
אבל, מתברר, את אנשי אגף הגבייה זה לא סיפק; הם המשיכו להתעקש שעל א' ורעייתו לחיות תחת אותה קורת גג, ובתעודות הזהות שלהם חייבת להופיע אותה כתובת.
"תראו לי האם קיים חוק במדינת ישראל שמחייב זוגות נשואים להעביר את כתובתם לאותה הכתובת" - התריס א'. "אלו הנהלים שלנו" - טענו באגף הגבייה.
במסגרת התכתבות בדואר אלקטרוני בין א' לבין נציג מפניות הציבור באגף הגבייה הודיע לו הנציג, כי לפנים משורת הדין, לגבי שנת 2005 יאחד אגף הגבייה את כתובתם של בני הזוג במחשב. במילים אחרות, לפחות לגבי אחד מהם זו לא תהיה כתובתו האמיתית. אשר לשנת 2006, לא' הובהר שהכל יתחיל מחדש.
התשובה הזאת לא הניחה את דעתו של א', וקודם לכל ביקש לקבל אישור רשמי מאגף הגבייה לגבי הפטור לשנת 2005. מוקדנית לא אדיבה הודיעה לו שלא יקבל אישור בכתב, וכי הוא יכול לבוא למשרדי אגף הגבייה ולראות במו עיניו.
א' לא היה מוכן לקבל תשובה כזאת, ופנה שוב בדואר האלקטרוני לנציג מפניות הציבור: "אני כותב לך על מנת להבין איך אני מקבל אישור רשמי מכם... אשר בבוא היום אוכל להציגו כאישור רשמי של אגף הגבייה של רשות השידור".
והנה התשובה שקיבל מנציגת אגף הגבייה: "אין אישור רשמי מאף אחד. אתה טופלת במייל והתשובה במייל. אתה לא מאמין? מוזמן למשרד לראות בעינייך!! מה הטעם למייל אם צריך להחזיר מכתב? זה מענה מהיר וה"שיחה" בו כמו פנים מול פנים... תדפיס את המייל ויש לך אישור עם לוגו שלי".
אין חולק, כי זכותה של רשות השידור, הפועלת על פי חוק, לברר מה המצב לאשורו אצל מי שנחשב למשלם אגרה פוטנציאלי. יחד עם זאת, הרשות אינה פטורה, לא מחובת מינהל תקין, לא מחובת תום לב, וגם לא מהחובה להפעיל שיקול דעת סביר כאשר היא נתקלת במקרים שלא "על פי הספר".
לגבי מקרה זה, ברור שהרשות לא עמדה אפילו לא בחובתה המינימלית לקיים אותו ביקור בית שנציגיה דיברו עליו. ייתכן שבירור כזה היה מרגיע את נציגי הרשות, והבעיה הייתה נפתרת.
אשר לאי-מתן האישור הרשמי, יותר מכל הדבר מזכיר שוק, וברובד אחר יש בו מרכיב לא מבוטל של שרירות. שהרי, באין אישור רשמי בידי בני הזוג בדבר הפטור שקיבלו ל-2005, בכל רגע נתון יכולה רשות השידור לפנות אליהם שנית, לדרוש את החוב בצירוף קנסות, וחלילה אף להפעיל נגד בני הזוג אמצעי עיקול – ולהם לא יהיה במה להתגונן. הרי אף אחד לא מעלה על דעתו שתדפיס של תכתובת בדואר האלקטרוני ישמש אסמכתא כלשהי.
דומה שההתנהלות הזאת מחייבת את תשומת לבו של מערך הייעוץ המשפטי של רשות השידור, ואולי גם של מבקר המדינה.
לא התקבלה עדיין תגובת רשות השידור.
הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות