לוחמה בשטח בנוי
חשבתם שצה"ל נלחם בטרור? שהמורים נלחמים ברפורמה? עוד לא ראיתם כלום. ברחובות ערי ישראל הולכת ומחריפה מלחמה מסוג אחר: הורים מול בעלי כלבים. ההורים קובלים על הצואה הנערמת ועל הכלבים שמסתובבים חופשיים, ובעלי הכלבים מרגישים שהם הרוב האמיתי והמקופח. אם שילדה ננשך: "שנה וחצי אחרי, אנחנו עדיין בטראומה". אפילו השחקנית אורנה בנאי, פעילה למען כלבים, מודה: "מאז שנולד הבן שלי אני קצת חצויה"
בעיניים חשדניות, בוחנים שני המחנות אחד את השני. מי יתקוף ראשון? מי יפקיר את השטח? ומי, לרוע מזלו, יעלה בדרך על מוקש? לא, לא מדובר בעוד משחק מחשב אכזרי, אלא בזירת קרבות יום יומית שהפכה לאחרונה לנשכנית במיוחד – המאבק בין הורים לבעלי כלבים.
הלחימה הקשה, שמלווה בתהומות של שנאה, ניטשת בגינות הציבוריות, ברחובות, ומחצר לחצר. מה יש בסוגיה הזו שמשחרר כל כך הרבה רגשות טעונים משני הצדדים? 12 אלף שנה לאחר ביות הזאב, הורים רבים קובלים על כך שהאדם שכח לביית זן אחד: בעלי הכלבים.
"הכלבים הפכו ליותר חשובים מהילדים"
"זה פשוט נורא", אומרת אם בתל אביב, "אי אפשר ללכת ברחוב מבלי לטבוע בערמות צואה, או לבלות עם הילדים בגינה מבלי שעשרות זבובים יעוטו עליהם. מעבר למטרד התברואתי, זה גם מפחיד. מסתובבים להם כלבים אימתניים בחופשיות ומפחידים לנו את הילדים. כשמבקשים מבעלי כלבים לקשור אותם, הם פשוט מתעלמים. הכלבים הפכו ליותר חשובים מהילדים".
צילום וידיאו: שי רוזנצוויג
בעלי הכלבים, מצדם, מאשימים את ההורים בשנאת כלבים ולא מבינים למה ל"ילדים" שלהם לא מגיעות זכויות. ביטוי מוחשי למאבק המתחולל בין שתי הקבוצות הללו ולעוצמתו אפשר למצוא באתר שהקימו קבוצת בעלי כלבים בתל אביב. "יותר מ-30 אלף כלבים מתגוררים ברחבי העיר", הם כותבים. "מספר זה מהווה כעשרה אחוזים מתושבי העיר ומשמעו כוח אלקטוראלי עצום! מספר זה גבוה בהרבה ממספר הילדים הנרשמים לגני הילדים בעיר".
במאה ה-17, הפילוסוף דיקארט היה משוכנע שהכלב הוא בסך הכל סוג של מכונה. אם לשפוט על פי אתרי הכלבים המציפים לאחרונה את הרשת, מגלים כי הכלב הפך לבן אנוש לכל דבר. קחו למשל את "הב הב – כלבים", אתר מושקע המספק בין השאר מידע על מספרות, לינה ונופש, ורפואה אלטרנטיבית. במדור "כלבים מדברים" ניתן לצפות בקטעי וידיאו של כלבים המדובבים על ידי בעליהם, ומספרים על עצמם. קאזה, למשל, הכי אוהב "להפריד זוגות נעליים אחת מהשנייה". "חוץ מקוסברה", הוא אומר, "הכל טעים לי", ו"אם הייתי מדבר, המשפט שהייתי אומר הוא: אתה יכול להעביר לי את המלח".
"מה זה הותקפו?"
גן מאיר בתל אביב הוא מקרה מבחן מעניין למאבק הזה. לאחר תלונות בעלי הכלבים שאין להם גינות מיוחדות לכלבים, הקצתה עבורם העירייה פינה מגודרת בגן מאיר ואף השקיעה בהקמת מתקני עץ מיוחדים לכלבים. זה לא ממש עזר.
"למרות שיש להם גינה מרווחת ומאובזרת", מתלוננת אחת האמהות, "הם עדיין מתעקשים לשחרר את הכלבים ללא רצועה בכל רחבי הגן. ישנה פיסת דשא אחת מגודרת בגן שבה ניתן לתת לפעוטות לטייל, אבל בעלי הכלבים לא מוכנים לתת לנו גם את המעט הזה. למה לא מגיע לבני בן השנה וחצי לרבוץ בדשא מבלי לטבוע בקקי וזבובים, או לפחד שאיזה כלב יחמוד את האוכל או הכדור שלו?".
"אני אוהבת כלבים, אבל אני לא מבינה למה הם צריכים לחרבן בכל מקום. בעלי הכלבים אשמים, הם צריכים לדאוג שלא נגיע למצב של שנאה", מוסיפה תושבת העיר גילה כפיר, אם לשניים.
דימה ביזנובסקי מלטף את כלבו באזור התחום לכלבים, וזה מצדו מתפנה ללקק את פניו, רגע לפני שיקפוץ עם חבריו במתקני השעשועים. "אני אוסף", הוא ממהר להבהיר. "חוץ מזה, אני מכיר את ההורים האלה. ההורים מפחידים את הילדים שלהם שהכלבים ינשכו אותם. אבל ילד נמשך לכלב, וההורה אומר לו 'תתרחק לפני שהוא יאכל אותך'. למה שיאכל אותו? מגדלים פחדים אצל ילדים. יכול להיות שיש כלבים מסוכנים, אבל אלה דעות קדומות שכל הכלבים נושכים".
בכל זאת, יש מקרים רבים בהם ילדים הותקפו, וחלקם הסתיימו בפציעות חמורות.
"מה זה הותקפו? אם ילד מתחיל לשחק הוא מזמין כלב למשחק, אז הכלב מתחיל להתקרב לילד, למשחק. יש הבדל בין התקפה למשחק. הורים לא מבדילים. ברגע שהכלב מתקרב, הם מתחילים לצעוק, 'הוא תוקף את הילד, הוא תוקף את הילד'. הילד נבהל. ההורה לוקח את הילד בידיים, ממשיך לצעוק 'אמבולנס, אמבולנס', ומאיים עלי במקביל 'אני אתבע אותך', ומה קרה? כלום".
האומנם מדובר בהיסטריה? מדי שנה ננשכים בישראל בין 15 ל-20 אלף בני אדם, רבים מהם ילדים. בשנת 2003, למשל, נרשמו ברחבי הארץ 14,771 נשיכות שדווחו למשרד הבריאות. שיאניות הנשיכות היו באר שבע, עם 1,965 נשיכות, ירושלים עם 1,949 נשיכות, חיפה במקום השלישי עם 1,278, עכו עם 1,208 ותל אביב עם 1,110.
זהירות, מוקש
לפינת הילדים מצטרפים הורים נוספים. כריסטין בילו משחקת עם בנה ליד המגלשה. "אני חוששת שהבן שלי לא יכול להסתובב בחופשיות בדשא. ישבתי עם הבן שלי פעם בגינה, באה מישהי עם כלב, ופתאום הכלב קפץ עלינו. זה לא הזיז לה. היא כאילו אמרה, 'הכלב שלי כאן, אז תקחי את הבן שלך'. זה מבאס, כי אף אחד לא מיישם את החוק, ואנחנו צריכים לסבול מהמוקשים של הכלבים בכל מקום. צריך לתת להם קנס מאוד גדול, שירגישו בכיס, משהו שיערער אותם".
איך את מסבירה את התנהגות בעלי הכלבים?
"הם מופרעים, הם צריכים לחשוב על כלל הציבור ולא רק על עצמם. או שיקשרו את הכלב, למרות שזה לא נעים, או שיחנכו אותו, וגם שיאספו אחריו את הצואה. שיתנו לנו את ההרגשה שאנחנו יכולים להסתובב בלי לפחד כל הזמן".
מריאנה קרת, אם לילד, מצטרפת לשיחה. "אני תמיד מעירה להם, וזה לא עוזר. יש לי ילד קטן, והוא רץ מאחורי, מפחד. ההתנהגות שלהם, אם מותר לי להיות גסה, היא זריקת 'איבר מסוים' של הישראליות. צריך להטיל עליהם קנסות כבדים, כי רובם תפרנים, אז אולי זה ישפיע עליהם".
גיל בבליקי מנדנד את בתו ומסביר: "אני לא עושה קקי ברחוב, אז אני מצפה שאחרים גם לא ישאירו קקי ברחוב. בשוויץ זה לא היה קורה, אבל אנחנו בישראל".
הקנס בנהריה על אי איסוף צואה: 800 שקל
לכל עירייה יש תקנות הנוגעות לגידול כלבים, ומידת האכיפה שלהן משתנה ממקום למקום. השבוע פסק בית משפט השלום בנהריה על תושב העיר שלא אסף את הצואה של כלבו לשלם 800 שקל, לאחר שלא שילם קנס שניתן לו. רבים מבעלי הכלבים מסכימים כי יש לאכוף את התקנות הנוגעות לאיסוף צואת הכלב, אך דוחים את הדרישה לקשור את הכלב בפרהסיה ("חוק מניעת שוטטות כלבים"). ברשת אף החלה התארגנות להפחתת סכומי הקנסות, או לביטולם כליל בשעות הערב והלילה.
אחת הפועלות לביטול קנסות על אי קשירה ברצועה היא חברת מועצת העיר תל אביב, אורנה בנאי. "יש הורים שמחנכים את הילדים שלהם לפחד מכלבים", היא אומרת. "אני רואה שיש למשל ילדים שמפחדים מהכלבה העדינה שלי".
בתור אם ובעלת כלבה, איך את חשה לנוכח הטענות של ההורים כלפי בעלי הכלבים?
"אני מאוד אוהבת כלבים, אבל מאז שנולד הבן שלי, לפני שנתיים, אני קצת חצויה. אני יכולה להבין ללבם של ההורים, אבל הם צריכים להבין שגם לכלבים יש זכויות. צריך שיהיה דיאלוג בין הצדדים. יש תחושה של עליהום על בעלי הכלבים, וזה לא מוצדק בעיני. גם אני סולדת מצואה של כלבים ברחוב, ואני חושבת שזה עושה לנו, בעלי הכלבים, נזק גדול. בכל פעם שאני רואה מישהו שלא מרים את הצרכים אני מעירה לו. אני חושבת שכל אחד שרואה מישהו שלא מרים צריך להיכנס באימ-אמא שלו".
ואיך בבית, יש הרמוניה?
"האמת היא שלא. הכלבה שלי מאוד מקנאה בבן שלי. היא היתה נסיכה, והיא לא מבינה למה הוא תפס לה את המקום".
רצועת הביטחון
למורת רוחם של ארגוני חיות, אישר בג"ץ באופן סופי לפני חודשיים וחצי את התקנות לפיקוח על כלבים מסוכנים. ב"תנו לחיות לחיות" טענו לאפליה לא מוצדקת כלפי האמסטפים וחבריהם, שכן "כל הכלבים יכולים לנשוך", אולם גם בעלי הכלבים עמם שוחחנו מודים ש"הכלבים המסוכנים זה סיפור אחר".
במתחם הכלבים, דורון לוקאץ' צופה בריכוז בשלושת כלביו משחקים. "צואה זה לא בסדר", הוא אומר, "אבל אותי מרגיז ללכת עם רצועה. החוק הזה רק פוגע. פעם הייתי הולך עם שלושה כלבים משוחררים, היו אומרים לי 'איזה כלב יפה' ואף אחד לא היה מפחד. היום אני הולך איתם קשורים, וכולם מפחדים וזזים ממני. פקחי העירייה אוהבים להיטפל ליאפים עם כלבים קטנים, ולבעלי האמסטפים לא עושים כלום".
אבל לא רק אמסטפים תוקפים, גם כלבים אחרים, ישנן כ-15 אלף נשיכות מדווחות בשנה. מעבר לזה, ההורים טוענים שהכלבים חוטפים אוכל מידי הילדים ומציקים להם.
"כל בעל כלב צריך לדאוג שהכלב שלו לא יטריד קשישים או תינוקות. אבל אי אפשר לבקש מהכלבים להתנהג כרובוטים, זו חיה שזקוקה לחופש שלה".
בעלי הכלבים מגלים רגישות מאוד גבוהה לחיות המחמד היקרות להם, טוענים ההורים, הם הרבה פחות ערים לצרכים, לרגשות ולחופש של הילדים. "הפחד שלנו מפני הכלבים הוא לא ערטילאי כפי שהם טוענים", אומרת ח'. "לצערנו יש הרבה מאוד מקרים של ילדים שהותקפו, כמו הילדה אביבית גנון שמתה לאחר שתקף אותה האמסטף המשפחתי, ותסלחו לי שאני דואגת שבני לא יהפוך לחלק מהסטטיסטיקה".
הטראומה לא עברה
יועד ברנד, בן תשע מתל אביב, שיחק בשנה שעברה עם בני דודיו בחצר המתנ"ס בשכונת רמת ישראל, כשלמקום נכנס צעיר עם אמסטף ופיטבול. הכלבים החלו לרוץ בחצר, והילדים ביקשו ממנו להוציא אותם, כי הם חוששים. בעל הכלבים הגיב בביטול.
"יועד נבהל והחל לרוץ משם", משחזרת אמו, סוזי ברנד, "והכלבים דלקו אחריו. אחד מהם החל לתקוף אותו, ואחר כך גם השני, תוך שהוא ננעל עליו. היום, יועד עדיין סובל משיתוק חלקי בפנים. קשה לו לחייך, העין לא ממצמצת והוא זקוק לטיפות באופן קבוע. הוא עבר סדרת ניתוחים, ויצטרך לעבור עוד ניתוח בקרוב. כמעט שנה וחצי אחרי, אנחנו עדיין חיים את הסיפור יום-יום, כולנו עדיין בטראומה".
איך יועד מגיב היום כשהוא רואה כלב?
"יועד שלפני התקיפה ויועד שאחרי התקיפה זה שני ילדים שונים. מאז התקיפה ועד היום יועד לא מוכן לצאת מהבית לבד, אלא רק עם ליווי. הוא נבהל מכל כלב, גם קטן וגם גדול. אם הוא רואה למשל כלב ביציאה מהבית בבוקר, בדרך לבית הספר, הוא יכול להחליט שבגלל זה הוא לא הולך היום ללימודים".
"מה שמדהים אותי", היא אומרת, "זה שגם היום, כשאני מבקשת מבעלי אמסטפים לקשור את הכלב ומספרת להם מה שקרה ליועד, הם מסתכלים עלי כאילו שנפלתי מהירח".
בעקבות המקרה עברה משפחת ברנד טיפול פסיכולוגי. "כנראה שהמוצא היחידי שנבחר בו", אומרת אמו, "הוא שיועד יאמץ כלב".
לפנייה לכתב/ת 
בנאי. "יש עליהום על בעלי הכלבים"
צילום: רפי דלויה
קרת. "הילד מפחד"
צילום: שי רוזנצוויג
ביזנובסקי. "ההורים מכניסים להם פחדים"
צילום: שי רוזנצוויג
כפיר. "שידאגו שלא נגיע לשנאה"
צילום: שי רוזנצוויג
"שלא יחטפו את הכדור"
צילום: ענת ברשקובסקי
מומלצים
