אורגיה של פופוליזם

משחר עבודתי כעיתונאי כלכלי כתבתי מאות מאמרים, תחקירים, פרשנויות וידיעות אודות אי-השוויון והעוני בישראל. את סדרת החשיפות הראשונה, שכותרתה הייתה "חלום השוויון ושיברו", פרסמתי בתחילת שנות השבעים בעיתון הבית שלי דאז, "על המשמר"; את מאמר המערכת "העוני כחרפה לאומית" פרסמתי לפני שישה שבועות ב"ידיעות אחרונות". בין השאר הבאתי לידיעת דעת הקל את "מסמך הפרופסורים" על העוני, שהוגש לממשלת ברק והציב את המלחמה בעוני בשילוב עם האצת הצמיחה כיעד לאומי ראשון במעלה.

אני מביא עדות עצמית זו לא כדי להתגאות, אלא כגיבוי לתחושת גועל הנפש האוחזת בי בימים אלו. אני מסתכל שמאלה וימינה ומרכזה על מערכת הבחירות המתגלגלת, ואני מתחלחל ממה שבנימין נתניהו הגדיר נכון כ"גל של פופוליזם השוטף את הארץ". הגדרתו זו אף ממעיטה מעוצמתה של התופעה: לא גל זה אלא שיטפון. מאז הוכרז על בחירות קרובות, מתחוללת במרחב הציבורי-פוליטי הישראלי אורגיה של פופוליזם חברתי מהסוג הירוד דווקא, שאינו מועיל במאומה לעניים אבל מועיל מאוד לפופוליסטים עצמם.

רעיונות ומעשים פופוליסטיים יכולים רק להרוס ולאמלל, אין בכוחם לשקם ולפתור. פופוליזם חברתי שמאלני מסוכן לא פחות - וייתכן שאף יותר - מפופוליזם חברתי ימני. ובקצוות ממילא מתמזגות כל ההטפות הפופוליסטיות לחזיון אחד נטול תוכן וחסר אחראיות, המתאפיין בשנאת ההגיון הכלכלי ובהמצאת תרופות אליל, שנטילתן רק תחמיר את החולי. "להטיב עם העם", קוראים לזה.

המסע האמיתי לצמצום העוני וליצירת שוויון הזדמנויות לכל הישראלים יימשך שנים רבות ויתקדם עקב בצד אגודל, בלי קיצורי דרך ובלי מופעי זיקוקין די-נור. המלחמה בעוני היא עניין רציני מכדי להשאירו בידי פוליטיקאים היסטריים, החוטפים האחד מן השני את לפיד "הנושא החברתי" כמו היה נכס אלקטוראלי. הוא לא: הוא החיים של בני-האדם.

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: סקוזה טומי, טעית