לא הסדר ולא נעליים

"סופיות הסכסוך וקץ התביעות", ביקש ברק מהפלסטינים במהלך המו"מ להסדר קבע. בתמורה, הציע לערפאת סט של פתרונות הרחוקים הן מפרשנות סבירה והן מתקדימים ישראלים ליישומה של החלטה 242 של מועצת הביטחון, החלטה שגם הוא עצמו הסכים כי תשמש בסיס להסדר הקבע. משכשלה תפישתו, נימק ברק וקבע כי "אין פרטנר" פלסטיני, הותיר את מחנה התומכים בהסדר קבע המום וזעום וסלל את הדרך לעלייתו לשלטון של שרון - אדם שמעולם לא חיפש במעשיו שותף פלסטיני לפתרון הסכסוך. היום, ערב הבחירות, אנו עדים שוב לניסיונות של שרון ופרץ לגזול את מעט האמון שנבנה מחדש בין שני העמים להסכים לפשרה היסטורית, על-ידי יוזמות ציבוריות כמו המפקד הלאומי והבנות ז'נבה. תוך ניצול ציני של הישגי היוזמות הללו, מפזרים השניים הבטחות חלולות להשגת "הסכם קבע", שאף לא גורם מתון אחד בצד הפלסטיני ייאות לקבלן.

שרון, שאכן הודה לפני שלושה חודשים כי "המציאות המשתנה בארץ, באזור ובעולם חייבה אותי להערכה אחרת ולשינוי עמדות", עדיין רואה את הפתרון לסכסוך בהכתבה חד-צדדית של עמדותיו. אין הוא מבקש את הפלסטינים כצד שווה להסכם, אלא מצהיר כי מפלגתו תתמוך בהקמת "מדינת לאום (איזה לאום בדיוק?) נוספת שעצם הקמתה פותר את בעיית הפליטים", וזאת רק משום "הצורך ברוב יהודי". בתמורה הוא מכריז כי "עלינו לוותר על חלק מארץ ישראל". אולם איזה הוא החלק שבו ייאלצו הפלסטינים להסתפק, על-פי מצע קדימה? מדובר במה שיוותר מן הגדה המערבית בניכוי "גושי ההתיישבות הגדולים וירושלים המאוחדת" (וזאת כמובן בתנאי ש"מדינתם אינה מדינת טרור". במילים אחרות, שרון יסכים רק למדינה פלסטינית על 80% משטח הגדה, ללא חילופי שטחים, ובתמורה ידרוש מהפלסטינים לסגור את תיק הפליטים של 48' והעקורים של 67', להקים בירה מחוץ לירושלים, להפסיק את הטרור ואולי באותו הגיון וסבירות אף להתפקד לקדימה.

אבל זה עוד לא הכל. דבקותו של שרון במפת הדרכים, שכזכור יעדה היה להקים מדינה פלסטינית עד סוף שנה זו, מדגימה אף היא את ה"נדיבות" הפתאומית הזו של ראש ממשלתנו, משום ששני הצדדים אינם יכולים לבצע את חלקם בשלב הראשון של המפה. נראה, אם כן, כי בניגוד להצהרותיו כי ישאף להגיע להסדר, שרון מעדיף לאמץ את הסבריו של ויסגלס לביצוע ההתנתקות, ולהאמין שישראל לאחריה באמת יכולה "לחנות במצב ביניים שמרחיק מאיתנו ככל הניתן לחץ מדיני".

ובינתיים עמיר פרץ, שהכריז בעצרת הזיכרון לרבין כי "תהליך אוסלו לא מת", מיהר להסביר לקהל הבוחרים כי "הוא לא ז'נבה" ושירושלים המאוחדת תישאר כזו גם בהסדר הקבע. למה מתכוון המנהיג האותנטי? להציע לאבו-מאזן להמיר את ההצעה הישראלית, שכבר נדחתה בקמפ-דיוויד, ב"הסכם קיבוצי"? לשכנע אותו שבירה פלסטינית באבו-דיס זו "תוספת היוקר" הטובה ביותר שאפשר לתת לעם הפלסטיני בתמורה לאל-קודס? או שמא הוא מתכוון לנהוג כשרון ולגלות רק אחרי 4,000 הרוגים נוספים בשני הצדדים כי "המציאות המשתנה" מחייבת גם אותו "להערכה אחרת ולשינוי עמדות"?

כוחו של הציבור גדול, ובעיקר ערב בחירות. התנועות הציבוריות שקמו היו אלו שהכריחו את ברק לצאת מלבנון ואת שרון

להיפרד מעזה ולבנות את הגדר בניגוד להכרזותיו חודשים מספר קודם לכן. על הציבור בישראל, כמו גם הציבור הפלסטיני, לדרוש כי אלה המבקשים "פשרות כואבות" יאחזו בחוזקה בידם בסכין חדה וברורה של דרך ומדיניות. המפץ הפוליטי טישטש את החלוקה המדינית לימין ולשמאל ומחייב הגדרה חדשה של תומכי ומתנגדי הסדר קבע. סיסמאות מעורפלות של "מתנגדים" לכאורה ושל "תומכים" לכאורה בהסדר, החומדים את קולו של הבוחר אך מזלזלים בתבונתו, עלולות לשחוט בסכין קהה את הסיכוי הקטן שעוד נותר בליבם של שני העמים להגיע לפשרה.

לא כל מי שמפריח בקול כי הוא בעד הסדר קבע אכן מבין ומתכוון לשלם את המחירים הכואבים תמורתו. התנאים להסדר אמיתי ידועים וברורים: פתרון סוגיית הפליטים שלא באמצעות שיבה לישראל, חילופי שטחים על בסיס הקו הירוק ביחס 1:1, חלוקת מזרח ירושלים לשתי בירות וסוף לטרור ולאלימות. על הבוחרים בשני הצדדים, המאמינים בפתרון הסכסוך באמצעות פשרה כואבת, לתת את קולם רק לאלו שאינם יראים להציג דרך מדינית ברורה כזו באומץ ובקול רם - גם אם מספסלי האופוזיציה.

אלוף-משנה (במיל') שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום ולביטחון ומיוזמי הבנות ז'נבה, מתמודד על מקום ברשימת מרצ לכנסת ה-17.