"התאהבתי בך בשנייה שנולדת"

אני לא מאמינה לה, אבל יודעת שהיא אומרת את זה גם בגלל שככה חשבו אז שצריך להרגיש, וגם כי עבר המון המון זמן.

גם אם תעבירו אותי ניתוח קיסרי נוסף אני לא מסוגלת לשחזר איך הרגשתי לפני כ-4 שנים, כשבני נולד. אני יודעת שמדובר בתערובת פראית של "הוא חי! הוא בוכה!" בשניות הראשונות, דרך "מה עושים, מה עושים עכשיו?" בשעות שאחר כך, ואז "אמאאאאאאאאאאאאאאאאא" בימים הארוכים איתו בבית, אחרי ששחררו אותי מחסות האחיות במחלקה.

אני לא שוכחת איך לפני כעשר שנים הלכתי לבקר חברה שילדה, היא היתה רק חצי יום אחרי הלידה, וכבר נאמה לי דקלום שנשמע כאילו הפנימה ושיננה אותו כל חייה, משהו בסגנון, "איך שראיתי אותו התאהבתי בו, הרגשתי מייד שאני אמא שלו, הוא שינה את כל התפיסה שלי לגבי עצמי, הרגשתי שלמות". ברגעים ההם בחדר ההוא החלטתי שטוב שאני לא רוצה ילדים.

"נולד מכוער רצח" 

ומה הפלא, דורות על גבי דורות מועבר המיתוס האימהי: אישה נורמלית חייבת להיקשר לילדיה באופן רגשי עמוק, קמאי, מייד עם פגישתם. אין מקום לרגשות מורכבים ואמביוולנטיים בסיטואציה הזו.

מיתוס "האם האוהבת בלא תנאי" רדף אותי יומם ולילה, ועמו הדימויים החזותיים והספרותיים על אודות האימהות כזהות שאין למעלה ממנה. "אך אם ידעתי שיש בי איזורים שאין להם דבר וחצי דבר עם אותם דימויים, האם פירוש הדבר שאלו לא נורמליים, מפלצתיים?" שאלה אדריאן ריץ', המסאית והסופרת הפמיניסטית ב"ילוד אישה", מהטקסטים החשובים ביותר שפורסמו בתיאוריה הפמיניסטית, ולדעתי החזק והמטלטל ביותר שקראתי בנושא האימהות.

נכון, זוהי תקופה אחרת. אנחנו חיים בתקופה שבה הצורך לספק וידויים אותנטיים וריאליסטיים מנפק גם עדויות כגון, "הבן שלי היה מכוער רצח כשהוא נולד". אבל כמה נשים מעזות להביט באומץ אל החשיכה הנוראית שיש בתקופה שאחרי הלידה, חשכה שיש באמביוולנטיות, רגש כל כך מפחיד.

לפני ששוב יאשימו אותי בהיותי אמא מפלצתית, אני מוכרחה להודות שהאמביוולנטיות הזו מאחוריי, שהאהבה שלי כלפי בני היא בהחלט הרגש העצום, המזכך והמלא ביותר שחשתי אי פעם, שהשהות איתו ממלאת אותי

באגמים של רוך ואושר. אבל בלי קשר אליו, אני מבקשת להגן על כל אותן אמהות שאינן חשות שיהיו "אמא טבעית" מיד עם הפיכתן לאם, ולרחם קצת על אלה שמזייפות רגש (לדעתי), כמו אותה חברה מתחילת המאמר.

אהבה לילדי אחרים

וגם אני, לא גמרתי להיות מופתעת מכך שאני מסוגלת לחטוף קריזה ודחייה מילדים קולניים מדי במסעדה, מאלה שדופקים טנטרומים בסופרמרקט כשלא קונים להם משהו, ומהגינונים האנוכיים, הביצ'יים לפעמים שאני מגלה בהתבוננות שלי בהם. גם אני מבקשת לעשות להם הנחות מתוקף היותי אם לאחד כזה, ששואפת לאחד/ת נוסף ורוצה לגלם בפנים את כל הסובלנות האימהית שלא תמיד יש לי.

• לטורים הקודמים בסדרה:
  

אבל זה גן טוב בשבילך

אבל זה לא סתם, זה מופע איכותי

אבל קניתי את הצעצועים האלה בשבילך

אבל איזה כיף זה ילדים