ככה עושים רוקנ'רול

אור כחול כהה עטף את הבמה. שבריר שנייה של שקט תיווך בין קולו החולמני של ג'ונתן דונהיו לסולו הגיטרה הנפלא של גראסהופרס, אחד הגיטריסטים העוצמתיים ביותר שנראו כאן בשנים האחרונות, סולו שנשבר בחזרה למלודיית הפעמונים המרהיבה של Holes, שיר שהוא קסם טהור. והיו אמש (ב') עוד רגעים רבים משכרים שכאלה, מקליפ הפתיחה שהציג ברצף תמונות של עטיפות אלבומי מופת ועד לרגע הסיום, בהדרן השני, ביצוע מלהיב ל-Goddess on a highway, שאפילו ההצטרפות התמוהה של אביב גפן בגיטרה אקוסטית לא הצליחה להרוס.

במשך כשעתיים הפגינה מרקיורי רב תצוגת תכלית של רוקנ'רול אמנותי, אמיץ, מרגש ומסעיר, הדגימה מהי מקצוענות במיטבה, ומה קורה כשכשרון נדיר פוגש במחויבות אמיתית ובתשוקה. יש לא מעט להקות בעולם שמשחזרות בעצלות את ימי הסיקסטיז ומבצעות שירי פופ-רוק קליטים. לא חסרות גם להקות רעשניות שלמדו משהו בניינטיז ויודעות להעמיד חומת רעש חיה ולקרוע את האוזניים בדיסטורשנים. אבל הרכבים שמסוגלים לחבר בין שני העולמות האלה, ועוד לצקת לתוכם אלמנטים ניסיוניים, פסיכדליה ואמירה - יש מעט מאוד - ומרקיורי רב היא מהטובות שבהן.

אז נכון, שני האלבומים האחרונים של הלהקה כבר לא היו אחידים ברמתם, אבל בהופעה, שבה ניתן לברור את השירים האיכותיים יותר, ולהוסיף עליהם את השירים הנפלאים מתוך אלבום המופת של הלהקה מ-98' DESERTER’S SONGS - זו אינה בעיה כלל ועיקר. מה עוד שמדובר בלהקת הופעות מצטיינת, שכבר הוכיחה זאת כשהופיעה כאן לפני חמש שנים בסינרמה, והציגה שוב את יכולתה המופלאה אמש.

בלי הנחות

דונהיו הוא לא רק סולן רגיש ומקסים, אלא גם אמן תיאטרלי, שמקרין גם בגילו המבוגר קסם של נער פנימייה ביישני. כשהוא נתמך על ידי גראסהופרס האדיר ועוד חבורת נגנים משופשפת להפליא - וגם ללא דייב פרידמן, חבר הלהקה שאינו מצטרף לסיבובי ההופעות - הוא הצליח לרתק את הקהל הרב שמילא את ההאנגר בנמל (שנראה מצוין לאחר השיפוץ, ואפילו הסאונד בו כבר אינו מחפיר כפי שהיה בעבר). וזה לא עניין של מה בכך. שירי הלהקה מורכבים, מפותלים וקשים לעיכול. ואם זה לא מספיק, הם התכתבו באופן ישיר עם הווידאו-ארט שהכין דונהיו והוקרן מאחורי הבמה, וכלל אינסוף ציטוטים מדברי חכמים (מלאו דזה ועד אריקה ג'ונג). 

מרקיורי רב כמעט ולא עושה הנחות לאוהביה. רוב השירים נעדרים מבנה להיטי, כוללים שכבות צלילים רבות, ונעים חזור ושוב בין קטעים מלודים שקטים ומרגיעים לבין התפרצויות רעש על גבול הקקפוניה. הצפייה בלהקה דורשת מאמץ ניכר. היא גובה מחיר רגשי, מרוקנת וסוחטת. אבל אם אתה מוכן לפתוח את האוזניים, את הראש ואת הלב - זה אפשרי וכדאי, בעיקר משום שחבריה יודעים בדיוק מתי להוריד את הרגל מהדוושה, ליצור הפוגות שמאפשרות הרפייה, וליצור איזון והרמוניה נדירים. כל אלה הפכו אותה לאחת הלהקות הבודדות שהצליחו לחצות את הגבול שבין האלטרנטיבי למיינסטרים מבלי להתפשר.

אחרי קרוב ל-20 שנות יצירה, מרקיורי רב כבר עברה גלגולים רבים. התקופה הנסיונית שלה, שבאה לידי ביטוי בעיקר בשני תקליטיה הראשונים, כבר מאחוריה - למרות שרוחה עדיין מרחפת. גם השלב שבו היא נגעה בפיסגה וזכתה להצלחה מסחרית חלפה כבר. מרקיורי רב של היום היא להקה מנוסה אבל לא שבעה, להקה שלא חולמת לשנות את העולם, אבל עדיין רוצה, כפי שהצהיר דונהיו מעל הבמה (בנאום במהלכו גילה גם שהוא יהודי כשר), להפוך אותו למקום טוב יותר. אמש, למשך שעתיים, היא גם הצליחה בכך.