אני מכורה

תרקדו אותי וזהו: רוקדים עם כוכבים, ערוץ 2, 20:45

הו, זה לא קל. בשבוע השישי לחייה של "רוקדים עם כוכבים" עלי לצעוד צעד אחד גדול קדימה ולהודות: אני מכורה.

אמנם, בשבועיים הראשונים לא לקחתי את הבעייה שלי ברצינות. היה לי ברור שזה רק עניין של הצצה אחת או שתיים, כדי להתעדכן, אתם יודעים. בשבוע השלישי שוב צפיתי, אבל אז אמרתי לעצמי שזה לא כל כך נורא שאני וכל העולם עושים כרגע אותו הדבר בדיוק, ובכל מקרה אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה.

מתי בדיוק הבנתי שיש לי בעיה? זה קרה בשבוע שעבר. לא רק שצפיתי, אלא שפיתחתי מעורבות. אני באמת רציתי שהכלונס המנתר הידוע יותר בשמו הבימתי בקי גריפין - תעוף. היו לי רגשות בקשר לזה, אתם מבינים? אמוציות של ממש. הבנתי שזה אבוד עד סוף העונה. וזהו. אתמול התיישבתי ליד המסך בהשלמה ובהכנעה. זה מה שאני, זו מי שאני. ארבעים ומשהו שנים חשבתי שאני מישהי אחרת, אבל האמת יצאה במחול. תרקדו אותי וזהו.

למה כיף לצפות בתוכנית? כי מה שטוב בה פשוט מצוין ומה שפחות טוב, לא ממש מפריע. יש כאן מיקס מושלם של בידור ותחרות. שופטים חביבים. אלי מזרחי הוא השופט החביב עליי מכולם. נו, כן, ברור שזה בגלל שדעתו תמיד כדעתי. אז מה. הילה נחשון לא מטרחנת בתפקיד נערת מאחורי הקלעים ואבי קושניר? ברור שהוא יכול לעשות יותר. להנחות ריקודים (ולהנחות בכלל) זה קצת קטן עליו.

דאגה קטנה מסתמנת לקראת השבועות הבאים. האם זה נדמה לי, או שבגלל שהזוגות מתמעטים הולך וגדל החלק שמתעד את האימונים ומדידת השמלות, שהוא החלק הפחות מעניין? כבר לקראת השבוע הבא יתחילו כל הפרוייקטים המיוחדים, שתפקידם למלא את זמן השידור, למרות שאין כבר הרבה על מה לדבר וצריך לחתוך ישר לעיקר. משהו כמו ההצדעות לשנות השמונים ולפסטיבלי הזמר שעושים ב"כוכב נולד" כשלא ממש יודעים מה לעשות עד הקיץ.

אבל הבעיה האמיתית היא לא מריחת הזמן. אחרי הכל, צריך איזה מגש לשאת עליו את כל ערימת הפרסומות. לא לא. הבעיה האמיתית היא, שככל שהשורדים מתמעטים הם מדברים יותר. חלקם, בלי להגיד שמות, יודע להגיד שני משפטים מעניינים בחודש. וזה עוד בלי להגיד מילה על העונה הבאה. לתוכניות טובות באמת תמיד תהיה בעיה עם העונה הבאה.

הנה סדרה שמדגימה היטב את מה שיכול לקרות, כאשר עובדים לפי ספר ההדרכה ליצירת סדרות תקניות לטלוויזיה מבית הבי.בי.סי. התסריט שנון במידה אבל לא מבריק. מזכיר לפחות עשרים וחמישה אחרים, עד כי ברגע הראשון נדמה לך שמדובר בשידור חוזר.

השחקנים מצויינים, כי ככל הנראה אין שחקנים גרועים בבריטניה, סוג של נס גנטי. הזדמנות לראות שוב את אנה מאסי העתיקה, כוכבת "פרנזי" של היצ'קוק. אבל כמעט כולם נראים כמי שבאו לעבודה, לא לעבוד.

הנושא, משפחה בהפרעה. לא ממש סקופ. הציר המרכזי נע סביב הבן הצעיר יותר, גרוש ורווק, שהוא גם המספר וגם המופרע וגם הלוזר, והוא דמות שמוצתה יותר משקיק תה בבית ההסתדרות. צפיתי בפרק בלי שנוצרה אצלי שנייה של אמפתיה, חלקיק של חיוך ומיליגרם של רצון טוב לצפות בפרק השני. האם זה באמת משנה מה יקרה לפקעת הנאורוזות הזאת? לא ממש. ו"לא ממש", חברים, בעולם כל כך רווי טלוויזיה, זה פשוט לא מספיק.