על מה אמהות באמת חושבות?

כבר ב-1995 הן ייסדו וערכו מדור בשם "אמהות חושבות" במגזין האינטרנט Salon.com. במדורן פורסמו מאמרים שנונים על הורות מהזווית הנשכנית, במשך כחמש שנים. המדור נסגר, אבל הלכי הרוח במעמד הבינוני ומעלה בחברה האמריקאית המציפות את סוגיית ההורות בעידן המואץ המשיכו לתסוס, כך שלפני כשנה יצא הספר הזה "אמהות חושבות – נשים כותבות את האמת על אימהות", ועכשיו הוא מגיע אלינו בגירסה המתורגמת לעברית, וזו בהחלט שמחה להורים באשר הם. בעצם לא רק שמחה, הקריאה מסבה הרבה צביטות לב, אבל מהסוג המחכים, המעשיר והמרגש.

צמצום האימהות

לא כל כך מפתיע שהוצאת מודן בחרה לתרגם את הספר הזה, לאור התמורות שמגיעות גם אלינו בשיח הציבורי על נושא האימהות, ואופיה המשתנה בתקופה הזו. ראו נא, הדוקו-ריאליטי "אמא מחליפה" זכה ברייטינג שיא בחודש שעבר, ומדובר בנושא שאין בו סקס או נינט. בשוק הספרים, מעניין למצוא שאחד מרבי המכר הקבועים והחזקים של השנתיים האחרונות הוא "אין לי מושג איך היא עושה את זה" של אליסון פירסון. מדובר אם כן בעוד אופנה מאמריקה, אבל הפעם אין למצוא בה שום גנאי.

בטח לא בספר הזה. מוזס ופרי, המשמשות כעורכות במגזין Salon.com אספו כ-40 סיפורים קצרים/ מאמרים אישיים, חלקם בלוגיים באופיים, המכסים זוויות שונות של עולם האימהות. חלק מהכותבות התבססו כבר כסופרות, כמו למשל ג'יין אן פיליפס, שספריה תורגמו גם כאן, ורובן עיתונאיות.

כותבות הספר לא מספרות רק על החוויה האימהית בשלביה הראשונים, אלא מציגות מגוון רחב מאוד של שלבים, גילאים ומצבים בחיי האמהות וילדיהן.

"כקוראות וככותבות כאחד", כותבות עורכות הספר בהקדמה, "השתוקקנו לראות התייחסות לאמהות כאל אתגר אינטלקטואלי ורגשי כאחד, כפי שאנו ראינו אותה. חשנו מדוכאות על ידי תוויות פופולאריות שהן למעשה האפיון הכולל שאליו החברה שלנו מצמצמת את האימהות: אמא שמשחקת כדורגל, אמא בנעלי ספורט, אמא במשרה מלאה, אמא עובדת, סופר-אמא – ידענו שאנחנו כל הדברים האלה ובה בעת אף אחד מהם. ברגע שאנחנו הופכות לאמהות, ניתנת לנו הזדמנות לחשוב יותר, לא פחות, אלא שמעולם לא היתה לנו הכתובת המתאימה להביע את מורכבותה של אותה חשיבה אלא באוזני חברות".

האמת על הלידה

זה מה שהרגשתי כשקראתי, שאת חלק מהכותבות האלו הייתי שמחה לאמץ כחברות ולפתח את הדיאלוג איתן, לבדוק מה קורה להן אחר כך. את ג'יין לזאר, שבסיפור הפותח שלה, "תיקונים" היא מתבוננת באמא המתה, ובאינטימיות שלהן בילדותה, התבוננות מלאת קסם, צער וגעגוע. במשחקי המילים המשעשעים ורבי הדמיון שהפכו אותה לאוהבת מילים; את ראנה רייקו ריצוטו, שסיפור הלידה המפורט שלה החריד גם אותי, למודת קריאת אלפי סיפורי לידה בפורומים. כל הסבילות הבלתי נסבלת של האשה כיולדת מועברת בכלים סרקאסטיים, חריפים ומעוררי אימה לעתים.

"שישה מיליארד סיפורי לידה קיימים בעולם, ואין אישה אחת שתספר לך את האמת על הלידה שלה", כותבת ריצוטו, "אם יש לך מזל, תהיה לך לפחות חברה חכמה אחת שתבין שאת זקוקה לקצת יותר מאשר 'היה קשה, אבל אין כמו להיות אמא'".

סאלי טיסדייל כותבת על המשמעות החבויה של להיות אמא לבנים מתבגרים, על ההתעוררות ההורמונלית, היצריות והכוח והעולם האינטימי שלהם שאחריו היא מתחקה כה יפה. "שילוב מוזר של כוח ותמימות", היא כותבת.

קיית מוזס כותבת את אחד הסיפורים האמיצים בספר "אני אוהבת את שניכם – לא באותה מידה". כאם לילד אחד שכתבה כאן על הנושא ונדהמה מהתגובות, אני מעריצה את מוזס שהעזה לכתוב על ההיפרדות מהמאוהבות הטוטאלית, שאין בה מקום לאף אדם אחר, שהיתה לה בבנה הבכור, לטובת הרגש החדש והמטלטל שחשה לבתה התינוקת, אחותו. "נחרדתי לגלות ש"הדבר" אשר מפניו הגנתי על התינוקת הזעירה, אינו אלא היצור הענקי, המלוכלך והמגושם שבני הבכור הפך להיות בן לילה. הוא נסוג בליבי והפך לצופן של בני הבכור במקום זכרי, תינוקי הראשון, אהובי הקטן. הוא התרחק ממני כמו דמות המנופפת מחוץ לטווח הראייה שלי בהשתקפות במראה. בה בעת, סלסט (היפה, העדינה, השלווה) תפסה מקום יותר ויותר רחב בנשמתי".