צריך לשים לזה סוף!
אריאנה מלמד נחרדת מהשימוש ב"לשים" על הטיותיו, שמעיד על עילגות לשון וזלזול בזולת, ואוהבת את הסינגל החדש של אביב גפן
לשים: הניחו אותו בצד
יום שלישי האחרון, נחל עמוד, טיול של כיתה א' על פי גובהם של האנשים המגיחים מן האוטובוס, קריר בחוץ וקולה של מורה נשמע ברמה: "מעיין! רועי! שימו סוודר!", ואני יודעת שלא אוכל כך סתם לגשת אליה ולשאול אותה - סליחה, מה את עושה לשפה העברית?
שמתי ג'ל, שמתי סניקרס, שמתי איקס בסכנין נגד מועדון ספורט אשדוד, שמתי כסף בצד, שמתי עניבה, שמתי רדיו בפול ווליום, שים לי חמוצים, שמתי סיר ממולאים על האש, אני הולך לשים קדימה בקלפי. שמתם לב לכך ש"לשים" מצטרף ל"להביא" והופך להיות פועל חובק-כל, שדוחק הצידה את כל הבאים: ללבוש, לנעול, לענוב, להדליק, למרוח, לחסוך, להגיש, להצביע, להניח, לשפות - ועוד רבים וטובים ויפים, שעתידים להיעלם במגפת ה"לשים"?
ויש עוד, כאלה שכנראה מתחילים במקום בו אדם "שם פס" או "לא שם זין", שהיו איתנו כבר בסוף שנות השישים, ואחר כך התרחבו וכללו גם את "שמתי לו נוגרה" (כאן "לשים" ו"להביא" בהחלט יכולים למלא זה את מקומו של זה בהצלחה, למגינת הלב), אבל הם שונים במהותם. אלה ביטויי סלנג לגיטימיים לגמרי, חלק מהתפתחותה הטבעית של שפה - ואילו "שימי סוודר" הוא פשוט עילגות לשון.
אחד המאפיינים היותר חינניים של העברית הוא השימוש הנרחב בפעלים יחודיים לסיטואציות שונות. אנחנו לובשים, גורבים, חוגרים, עונבים, נועלים, עוטים, ומרכיבים דברים שבשפות אחרות פשוט לובשים אותם ודי, מגלימה ועד משקפיים. ולמה זה חינני? מפני שכל מה שמעשיר את השפה ומייחד אותה הוא חינני. למרות שאנחנו דוברים שפה עתיקה, איננו יכולים להתהדר באוצר מילים גדול כמו של האנגלית או הצרפתית. אנחנו עדיין נזקקים למספר גדול למדי של מלים וביטויים לועזיים בשפת היום יום - ומה שיש לנו, ומה שייחודי לנו, ראוי להישמר כזה.
"לשים" אינו אלא ביטוי לעצלות לשונית של הדובר, שהיא מצדה ביטוי נאמן לעצלות מחשבתית. בעיני, עצלות לשונית היא גם סוג של חוסר נימוס כלפי האנשים איתם אנחנו מנהלים משא ומתן תבוני במילים. כשהמורה של מעיין ורועי אומרת להם לשים סוודר, היא ודאי לא שמה לב לכך שהיא מזלזלת באינטליגנציה שלהם וביכולת שלהם לקלוט עוד ועוד מלים. הייתי רוצה לבקש ממנה להניח את "לשים", בצד, ולחזור לאוצר הפעלים שלה ושלהם, לפני שייעלמו לכולנו.
אביב גפן: לא רק לפרנקופילים
דווקא כשנדמה ששמענו כבר כל מה שיש לו להציע, אביב גפן מפתיע בסינגל חדש, "עם הזמן", בחירה לגמרי לא מובנת מאליה: איזה יופי של שיר! מאזינים ותיקים בשנים ופרנקופילים יכולים לזהות את 'avec le temps' הנפלא של ליאו פרה, ולתועלת המתגעגעים הנה גם המלים במקור, ומי ששמע כבר יודע שמשהו טוב מאוד קורה לגפן בשיר הזה: אין מניירות, אין צעקה לשם צעקה, ויש קשב בוגר לטקסט שאולי מתאים יותר לבני ארבעים וחמישים מאשר לאדם צעיר כמותו – ואולי בעצם מתאים מאוד גם למי שחיים במסלול המהיר של גפן, שבו הדרך לתהילה קצרה כמו ההבנה שהתהילה אינה מותירה אחריה הרבה, עם הזמן.
הביצוע יפה בעיני מאוד, אבל יפה עוד יותר היא הבחירה בשיר שהזמן לא נגס בו כלל, שהאוניברסליות שלו מדברת אל בני כל הלשונות במידה שווה. נדמה לי שיש בבחירה הזאת גם הכרה, שלפעמים אין צורך להתעקש על יצירה מקורית, פרי נהמת-אגו רגעית וגחמנית, ודבר לא ייגרע מהילתו של מבצע שבוחר לעשות מחווה של כבוד למבצע אחר, לכותבים אחרים. אם זו סנונית, הרי האלבום החדש של גפן, שייצא למדפים בפברואר 2006, צפוי רק להרחיב את טווח הגילים של קהלו, פרנקופילים או לא.
