הריאות של ירושלים

בשבוע שעבר דחתה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את החלטתה בעניין "תוכנית ספדי" לבנייה במערב ירושלים. למרות "ספין" הניצחון, בקרב הארגונים הירוקים התחושה היא של נידון למוות שלא זכה לחנינה גם הפעם - ורק הרוויח עוד כמה שבועות עד למכה הסופית. 

התוכנית היא לבנייה עירונית מאסיבית בשטח פתוח נרחב ממערב לבירה. אין מדובר בעוד פרויקט או "שכונה", כפי שניסחו זאת בחדשות, אלא בתוכנית לבנות מעל 20 אלף יחידות דיור - משהו בסדר גודל של רעננה - על פני 24 אלף דונם בפסגות שממערב לעיר. מכירים את הנוף הנשקף ממרפסת התצפית שבכניסה לסטף - נוף ירוק ופתוח, עם אוויר הרים צלול שבעיר כבר לא נושמים? כל שיוותר ממנו הוא נוף שכונות. 

במקום לשקם את האזורים המוזנחים והמטונפים של בירת הנצח, אלפי בניינים יכסו את הרי ירושלים מרכס לבן (אורה עמינדב) דרך רמת הדסה והר חרת הסמוך, וייצרו רצף בנייה עד למבשרת ירושלים. גם הלאה, צפון-מערבה, יקומו להן אלפי דירות בגבעה העגולה שמול ליפתא. בתוך מספר שנים נוכל כולנו לעמוד בפקקים של אוטוסטרדה חדשה - כביש הטבעת המערבי - שתחצה את ההרים המיוערים ותעלה באבק את שרידי חקלאות ההר הקדומה, את המעיינות, את הבוסתנים, את מרחב המחייה של הצבאים ושאר חיות הבר ואת המרחב הירוק של כולנו. ירוק של ממש, לא "טבע" אה-לה גן סאקר או פארק הירקון.

ולמה לנו כל זה? לא ממש ברור. ארגוני שמירת הסביבה לא יודעים את נפשם מרוב כעס. התוכנית זכתה להתנגדות שאין לה אח ורע בנוף המקומי, הן מבחינת מספר ההתנגדויות שהוגשו לה (16 אלף) והן מבחינת זהות המתנגדים: אישי ציבור ואנשי רוח, אנשי אקדמיה, כלכלנים, ארגונים סביבתיים וחברתיים ואפילו חברי-כנסת. הקואליציה למען שימור הרי ירושלים, שהתאגדה על מנת להילחם בתוכנית, מתריעה שוב ושוב שזהו ביזבוז מיליארדים בעבור תוכנית לא נחוצה במחיר סביבתי כבד. היא אף הציגה את מסמך "עתודות שטחי הבנייה בירושלים", המצביע על פוטנציאל לבניית 100 אלף דירות בתחומי מרכז ירושלים כחלופה לבנייה במערב. נציב הדורות הבאים בכנסת הביע אף הוא את דעתו נגד העניין; ושלא כמו ארגונים (וכותבים) ירוקים, שתפקידם לזעוק חמאס על כל נרקיס, מדינת ישראל משלמת לו בדיוק בשביל שיקבע מה טוב ונכון לעשות בטווח העולה על קדנציה אחת.

הרבה מן העניין כאן הוא מדיני, והשד הדמוגרפי - קרוב רחוק של השד העדתי - נשלף מן הבקבוק כדי להסביר לנו למה

 חייבים לגלח לנו את ההרים לרווחת הקבלנים. הנושא הדמוגרפי כל-כך חשוב, עד שכבוד השר אולמרט אפילו הטריח עצמו לישיבת הוועדה המחוזית כדי להזהיר: "אי אפשר יהיה לבנות מזרחה". לא פעם הוויכוח הוא האם ירושלים צריכה להתרחב מזרחה או מערבה. ויכוח עקר: כמו הערים האחרות בישראל, שהשטחים הפתוחים סביבן הולכים ואוזלים, ירושלים צריכה להתפתח לגובה - ולהתחדש בלבה פנימה. ועל המדינה לעסוק בבניין ירושלים - לא ההרים סביב לה.

כמעט מכוח האנרציה מתחבר כיבוש הרכסים למיתוס "כיבוש השממה", שגם אם היה נכון לראשית ימי הציונות - מזמן אבד עליו הכלח, וראוי להעבירו לסל המיחזור של ההיסטוריה. אך יש כאן גם עניין פרטי יותר, של העושים במלאכה. נכון, אילי הנדל"ן ישמחו מאוד אם תוכנית המיליארדים תצא לפועל, אבל לא כולם מושחתים ומקבלי שלמונים. חלקם בסך-הכל עושים את עבודתם. לא רק שהרבה יותר קל להתמודד עם פיתוח שטחים פתוחים מאשר עם אזורים מיושבים, הרבה פחות מעניין ומאתגר לתפעל את העיר הקיימת - לאשר פה הרחבה ושם הגבהה - מאשר להתחיל מאל"ף, חלומו של כל סטודנט מתחיל במקצועות התכנון והבנייה. בניינים ומבני ציבור, שכונות מגורים ומרכזים מסחריים, לפרוץ דרכים, לסלול כבישים, מנהרות, גשרים. מאוד הירואי. זו ודאי גם התחושה של חברי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, שירימו את ידם לאישור התוכנית. עשייה.

בדחיית התוכנית אין כל הירואיות, אך דרוש לשם כך הרבה מאוד אומץ. דרוש אומץ לגנוז תוכנית שכבר הושקעו בה תקציבי תכנון רבים. דרוש אומץ לבוא ולומר "לא" מפתיע; להכניס את היד למים ולהוציא את הפקק מהאמבט שבו כבר שוחים כרישי הנדל"ן.