לחלק את מזרח ירושלים

עשר שנים עברו ממערכת הבחירות שבה נתניהו איים על קהל הבוחרים בישראל כי "פרס יחלק את ירושלים", ועד להכרזתו הזהה היום על שרון, מי שהיה שותף לו אז וכעת מאפשר לפרס להסתופף בצילו. עשר שנים תמימות - וכאילו לא קרה מאומה. כאילו מזרח ירושלים לא נטלה חלק פעיל ביותר באינתיפאדה, כאילו לא הייתה פסגת קמפ-דיוויד, כאילו הנשיא קלינטון לא הציע מעולם חלוקה על בסיס דמוגראפי, כאילו ישראל לא קיבלה את ההצעה ודנה בה בטאבה, כאילו החומה שנבנית לא הוציאה מתחומה 55,000 מתושבי ירושלים הפלסטינים וכאילו שישנה ולו מדינה אחת בעולם כולו המכירה בהחלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים. אני מניח שגם אם לשאלות הללו יידע חלק מהציבור הישראלי למצוא את התשובות הנכונות, בשאלה האמיתית - מהי ירושלים המאוחדת ואת מה מבקשים לחלק? - רובו המכריע ימשיך לבלבל בין עובדות למיתוס.

עם הצגת השאלה: מהי מזרח ירושלים, ימהרו רוב הישראלים לענות "העיר העתיקה". מעטים יגדילו לעשות ויוסיפו שתיים-שלוש שכונות נוספות, כמו שייח' ג'ראח, ואדי ג'וז וסילואן. מרבית הציבור הישראלי אינו יודע - ובצדק! - כי צור באחר, ג'בל מוכבר, כפר עקב, סיררמיס, בית חנינא, אום טובה, ערב א-סאחוורה אף הן שכונות בירושלים.

ירושלים הירדנית השתרעה ב-1967 על 6 קמ"ר בלבד, מתוכם פחות מקמ"ר אחד העיר העתיקה. כל זה לא הפריע לישראל להחיל את החוק הישראלי - בצו, ללא מפה וללא אזכור שמה של ירושלים כלל - על 70 קמ"ר מהגדה המערבית, ולקרוא להם "העיר שחוברה לה יחדיו". שטח זה, אשר הכיל 28 כפרים פלסטינים (רובם לא נכללו כלל בירושלים) נקבע על-ידי ועדה בראשות סגן שר הפנים מאיר, ששיקוליה אז כבר אינם רלוונטיים יותר היום. הפלסטינים בירושלים - שמספרם עלה מ-70 אלף ב-67' לרבע מיליון נפש היום, 35% מאוכלוסיית העיר - קיימו ומקיימים מערכות חינוך ובריאות, תחבורה ציבורית, אזורי סחר ובילוי ועוד, הנפרדים כמעט לחלוטין מירושלים היהודית. הם מחזיקים בתעודת תושב ישראל אך אינם אזרחים. הם השתתפו בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, בחרו בראיס ערפאת ואף הכניסו מטעמם את פייסל חוסייני כמחזיק תיק ירושלים בבחירות שהתקיימו ברשות ב-1996. הם חזרו ובחרו באבו-מאזן ב-2005, ובחודש הבא שוב ישתתפו בבחירות הפלסטיניות. מנגד, הם מוותרים על האפשרות למנות ראש עיר ערבי בבחירות העירוניות, כי שיעור ההצבעה בקרבם לא עולה על 4%.

מדיניות הממשלה אינה מבקשת את שילובם של הפלסטינים בירושלים, אלא את הכלת שטחם. 21 קמ"ר מתוך ה-70 שסופחו, הופקעו על-ידי ישראל ונבנו עליהם שכונות יהודיות, כמעט כולן מחוץ לגבולותיה של ירושלים המזרחית הירדנית, ולכן הן מוגדרות כהתנחלויות לכל דבר על פי החוק הבינלאומי. 180 אלף היהודים שמתגוררים בהן היום מהווים 40% מאוכלוסיית העיר היהודית. אלה נהנים מרמת חיים ישראלית לכל דבר, בעוד שכניהם סובלים מהיעדר שירותים ופיתוח, גם אם 73% מהם משלמים ארנונה לעירייה. 50% מהשכונות הפלסטיניות בירושלים נעדרות תוכניות מתאר מאושרות, 40 שנה אחרי סיפוחן, דבר שאיפשר לאחרונה להרוס בית בג'בל מוכבר שנבנה ללא היתר בכספי ביטוח לאומי שניתנו למשפחה בה חיים 4 נכים, בעוד שליד מודיעין עלית ניבנת כמעט עיר שלמה ללא תוכנית מתאר מאושרת.

החומה ההולכת ונשלמת בירושלים הורסת את המעט שנותר ממרקם החיים הפלסטיני, המחבר בין מזרח ירושלים לגדה המערבית, תוך שהיא מבקשת לספח עוד כ-150 קמ"ר מהגדה המערבית שיוכלו להיכלל בעתיד בתואר המופרך היסטורית ומעשית של "ירושלים המאוחדת בירת ישראל לנצח נצחים".

"חלוקת ירושלים" היא בעצם מיתוס הנשען על בורות ומניפולציות פוליטיות החוזרות ועולות ערב בחירות. הפלסטינים קיבלו

בקמפ-דיוויד ובטאבה את העיקרון הדמוגראפי, המשאיר בידי ישראל את כל השכונות היהודיות שנבנו מעבר לקו הירוק, לרבות בעיר העתיקה. מערב ירושלים היא מחוץ למשחק הריבוני. באם משתמשים במושג "חלוקה", זה רלוונטי למזרח ירושלים בלבד - חלוקה בין 180 אלף יהודים ורבע מיליון פלסטינים. 25 קמ"ר לישראל - פי 4 מממזרח ירושלים הירדנית - והשאר לפלסטינים. אך כדאי יותר להשתמש במושג "הגדרה מחדש" של גבולות העיר ירושלים. אלו האחרונים נקבעו לפני 40 שנה ואין ב-98% מהם שום קדושה לעם היהודי, שירושלים ההיסטורית שלו מעולם לא עלתה בגודלה על 2 קמ"ר. חלוקת מזרח ירושלים תאפשר סוף-סוף לישראל ליהנות מבירה המוכרת על-ידי העולם כולו, ולהסיר את אחת מאבני הנגף המרכזיות במו"מ להסדר הקבע.

שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום ולביטחון ומיוזמי הבנות ז'נבה, מתמודד על מקום ברשימת מרצ-יחד לכנסת ה-17