שתף קטע נבחר
 

הרעלה והחבר'ה

נשיא איראן אולי רוצה שמדינת ישראל תעבור לאלסקה, אבל לא כולם חושבים כמוהו: "פרספוליס", ספר קומיקס אוטוביוגרפי שובה לב, יטלטל מן הקצה אל הקצה את כל מה שאתם חושבים על החיים בצל המהפכה האיראנית. אריאנה מלמד משבחת

נפלא. פשוט כך. ב"פרספוליס", ספר-קומיקס אוטוביוגרפי שמעניק הצצה נדירה לחיי היום יום של ילדה בצל המהפכה האיראנית, השלם גדול בהרבה מסך חלקיו. מרג'אן סטראפי, שציירה וכתבה, הוציאה תחת ידיה יצירת מופת. פעם, אם יהיה לנו משרד חינוך תבוני , "פרספוליס" עוד יופיע ברשימת הקריאה בה חייבים אנשים נמוכי קומה שלומדים מושגים מופשטים כמו דמוקרטיה ודיקטטורה, זכויות אדם וחירות מחשבה. בינתיים, רוצו לקרוא: צפויה לכם חוויה מטלטלת.

 

השנה היא 1980, מרג'אן בת 10, והסיפור נפתח בכך שזה עתה נצטוותה לעטות רעלה על ראשה ולהיפרד מבית הספר הדו-לשוני בו למדה עד כה. בית הספר נסגר בפקודת השלטונות החדשים, שמאלצים את כולם לשיר זמירות חדשות-ישנות.
פתאום יש הפגנות בעד ונגד, ואמה של מרג'אן מוצאת את תמונתה מרוחה על גבי עיתון זר כשהיא מפגינה. הפחד מחלחל הביתה: האם צובעת את שערה ויוצאת לרחוב במשקפיים כהים. ככה בדיוק מתחילה דיקטטורה. לא באירועים הגדולים, במאסות ההמונים המשולהבים שאנחנו מכירים מחיינו כצרכני תקשורת, אלא בחוסר יכולתו של היחיד לפתוח את הפה ולומר את אשר על ליבו. מי שיושב לבטח ליד הטלוויזיה שלו, מקבל רק את "התמונה הגדולה" של הארועים. אבל אלוהים, כידוע, מצוי בפרטים – ובנקודת המבט האישית המחברת ביניהם לכלל סיפור חד פעמי.

 

כצרכני אגדות, אנחנו יודעים שרק ילד יבחין בעירומו של המלך. המבוגרים כבר מותנים מדי מכוחן של קלישאות, וצייתנים מדי מכוחו של הפחד. מרג'אן סטראפי נשארת נאמנה לנקודת המבט הילדית שלה גם בטקסט (מלים קטנות, משפטים קצרים ומינימליסטיים) וגם באיורים (קווים בוטים וילדותיים במתכוון, רק בשחור ולבן, תמיד בהקצנה של ניגודים ויזואליים), וכך אנחנו נחשפים לא ל"איראן האחרת", כי אם לאופציה אחת של חיים שמאירה באור גדול, מפזר-קלישאות, את מה שידענו עד כה, וגם את מה שלא יכולנו לדעת מתוך התמונות הגדולות.

 

ילדה גדולה

 

משפחתה של סטראפי לא היתה "טיפוסית" או ארכיטיפית, ואט-אט נפרשים בפנינו מקטעים מסיפורה: מדובר באנשים משכילים ומודרנים בני המעמד הבינוני, שתחילה עוד מאמינים כי הפנאטים הדתיים ייעלמו במהרה, ולאט לאט שוקעים בתוך ייאוש מתגבר כשמתברר להם עד כמה טעו. כמה מבני המשפחה הם קורבנות פוליטיים. סבי-סבה של מרג'אן, מתברר, היה השליט האחרון של איראן לפני ההפיכה שהכתירה את השאה, ובאמצעות הסיפור המשפחתי וקורבנותיו היא מצליחה ללמד אותנו גם פרק בהיסטוריה סבוכה של תככים ורציחות, אינטרסים פוליטיים חובקי-עולם וגורלות פרטיים. אבל זה לא העיקר, כי העיקר הוא היום-יום המתעתע, השאיפה לנורמליות – והנסיונות הקומיים ומכמירי הלב של הילדה, לפרש את העולם החדש שמשתנה ללא הרף סביבה.

 

אחרי הרעלה, צרור האיסורים החדשים, הפחד החדש, הנסיון הכמעט הירואי של בני המשפחה לשמור על אורח חיים הגיוני בתוך עולם מטורף – מתחילה המלחמה, והיא מגיעה עד לרחוב המופגז, קרוב מאוד לבית. אחד הפרקים היותר מצמררים בספר הזה הוא "המפתח", בו מספרת סטראפי על מפתחות הפלסטיק הצבועים זהב שניתנו לחיילים לא יותר מבוגרים ממנה, ועם ההבטחה שאלה המפתחות לשערי גן עדן, נשלחו אלפי נערים להתפוצץ בשדות מוקשים. כל זה מתרחש בשעה שהיא אמורה לקונן בבית הספר על הלוחמים ההרואיים, אבל גם בשעה שהיא מגלה את נפלאות הפאנק ודחוף לה להגיע למסיבת הריקודים הראשונה של חייה כשהיא עטויה שרשראות כמו שצריך, מפני שמלחמה – כל מלחמה – אינה מאיינת את הצורך לחיות כצעירה שנהנית משרידי החירות שלה, עד שאי אפשר עוד.

 

"פרספוליס" אינו הקומיקס הראשון שמטפל ברצינות בבעיות סבוכות של פוליטיקה וגורלות. ההשוואה ל"מאוס" מתבקשת בגלל מוכבות הנושאים, אבל אין כל דמיון בדרך הטיפול הטקסטואלית או הוויזואלית, כך שבהחלט אפשר להיפטר מן ההשוואה כבר אחרי עמוד או שניים. קיים דמיון מסויים – קצת פחות מובן-מאליו – בין מרג'אן הילדה שבקומיקס לבין דמות נפלאה שנוצרה בצ'ילה בתקופתו של איינדה. מי שמכיר את "עולמה של מפאלדה", יודע איזה כוח חתרני ומופלא יש למציאות כשהיא נחווית בעיניה של ילדה שלא מוכנה להסתפק ב"ככה זה בעולם" בתור פירוש.

 

הילדה-נערה שעולה מתוך "פרספוליס" היא דמות מרהיבה של ניגודים וסתירות, קביעות נחרצות ותהיות גדולות, סערות נפש ומרדנות וסנטימנטליות מבורכת וסקרנות אינטלקטואלית מבורכת לא פחות, ולאורך הספר היא גדלה והופכת למתבגרת מרדנית וצינית, אבל גם מבוהלת מאוד. הספר מסתיים בהחלטה של בני משפחתה לשלוח אותה ללימודים באוסטריה, משום שברור כי היא והפה הגדול שלה לא ישרדו באיראן. כן, זה קומיקס – אבל כזה שמטלטל, שסוחף את הקורא בו ושובר לו את הלב.

   

לסיפור חייה של מרג'אן יש המשך, שטרם תורגם לעברית, וודאי עוד יגיע על גלי האהדה לספר הזה. כיוון שקראתי את המקור שנכתב צרפתית, אני יכולה להעיד על מצויינותו של התרגום של ראובן מירן, ולאחל ל"פרספוליס" המון קוראים, גדולים כקטנים, עם או בלי תיווכו של משרד החינוך.

 

"פרספוליס - סיפורה של ילדות", מאת מרג'אן סטראפי, מצרפתית: ראובן מירן, הוצאת אחוזת בית
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים