זה הטרנד: נשים שלא מורידות שיער מהגוף

לא מזמן הייתי עדה לשיחה ערה שנערכה בין כמה בנות שמונה דעתניות. "אמא שלי", אמרה הראשונה, "אומרת שאסור לגלח את הרגליים כי השערות נעשות שחורות". "אמא שלי", הודיעה השנייה, "אומרת שלהוריד שערות עם שעווה זה נורא כואב". "אמא שלי", תרמה השלישית, "אמרה שכדאי להתחיל להוריד שערות כמה שיותר מאוחר. באיזה גיל מתחילים?"

השיחה התגלגלה לכיוונים אחרים ואני הבנתי ששלוש הקטנות לא מעלות בדעתן כי אפשר לגדול מבלי לעסוק במריטת שיער הגוף. הן אינן מוטרדות מן השאלה האם למרוט או לא, אלא רק שואלות איך לעשות זאת.

ההיסטוריה החלקה

מריטת השיער מן הגוף הנשי החלה עוד בימי רומא ויוון. המשורר הרומאי אובידיוס יעץ לנשים: "אל תתנו לתיש חצוף למצוא את הדרך אל מתחת לזרועותיכן, ואל תניחו לרגליכן להתחספס בזיפי שיער". בתקופת הרנסאנס חבשו נשים מצנפות מחודדות על הראש והאוזניים, שקו השיער נתלש בהתאמה למידותיה. כך התפתחה אופנת המצח הגבוה והגבות המרוטות. הצייר בוטיצ'לי צייר כבר במאה ה-14 נשים ללא שיער גוף, ומאות שנים לאחר מכן ציירו גם הקולגות, דגה, מטיס ופיקאסו נשים ללא שיער.

מדוע הפכה המריטה לחלק בלתי נפרד מחיינו? בספרה "הישרדותם של היפים ביותר" כותבת פרופ' ננסי אטקוף: "נשים המסלקות את שיער גופן מקצינות את ההבדלים בין הגוף הנשי לגברי, ומעצימות את מה שקוסם בהן לגברים". היא מסבירה שגברים אוהבים נשים חלקות מאותה סיבה שהם נמשכים לבלונדיניות: עור חלק וצבע בהיר מתקשרים עם גיל צעיר ובריאות טובה, המעידים על גנטיקה משובחת לדור ההמשך.

הנשים רוצות למשוך את הגברים לחיקן ולכן משתפות פעולה עם המוסכמות. אך בניגוד לגבר, המחפש את המראה הצעיר, הן תרות אחר בן-הזוג שידע לשמור ולכלכל את הצאצא, ולכן מחפשות דווקא את הזכר הבוגר. בגרות מתבטאת באופן תת-מודע בשרירים ושערות. הן ימרטו את שיער בית השחי, יורידו שפם, שיער מפשעה ורגליים, אבל פלומות ומברשות השיער הגבריות יישארו, לעומת זאת, לגמרי לא מאוימות.

הצורך של הגבר המודרני למרוט את שיער החזה מגיע, על-פי אטקוף, מכיוון אחר. "השיער שעל החזה נתלש על מנת להעניק לגו מראה של שריון", היא אומרת. "העור הוא לבושו של הגלדיאטור והחזה הופך למעטה שריוני בגוון ברונזה (מה שמסביר גם את האטרקטיביות של מראה "הקוביות"). השיער פשוט מקלקל את הרושם".

"לקבל את עצמי"

דורות שלמים של נשים גודלו בתחושה כי מריטה היא הכרח מכאיב אך בל יעבור. לאחרונה, עם זאת, הולך ומתפתח טרנד חדש ומעורר מחשבה: נשים אומרות לא לסכין, לא לחוט ולא לשעווה. אפשר לחיות מצוין גם בלי להוריד שערות.

מיה גל (40), גרושה ואמא, החליטה לוותר כליל על המריטה. "התחלתי למרוט בגיל 15", היא מספרת, "בגלל שכולן מרטו. בפעם הראשונה התכנסנו כמה בנות בבית שלי, ההורים היו בחו"ל וכל אחת שכבה בתורה על שולחן האוכל, כשאחרת מורטת לה בעזרת שעווה מוכנה. זה היה מן טקס בנות צרחני ונחמד".

כשהיתה בת 16 פגשה מיה את חברה הראשון. "הוא אמר לי שהוא מעדיף שלא אוריד שערות כי זה לא טבעי", היא נזכרת. "עד אז בכלל לא חשבתי על האפשרות. זו הייתה חוויה מאוד מעניינת. לפני 24 שנים לא היתה פתיחות לשונה כמו שניתן לראות היום, ואני, שהלכתי עם מכנסיים קצרים, ספגתי הרבה מבטים ברחוב. ההורים דווקא היו בסדר, אבא שלי תמיד היה בעד חיים טבעיים ואמא שלי נאלצה לקבל את רוע הגזירה".

הזמן חלף ואתו האהבה. בשנות ה-20 שלה הפכה לצלמת ושבה להוריד שערות. "הורדתי מהרגליים, מהמפשעה, בתי השחי והגבות", היא מספרת, "אף פעם לא אהבתי את זה, תמיד הרגשתי שמדובר באי קבלה עצמית, בניסיון להפוך את הגוף שלי למשהו אחר, אבל המשכתי להתנהל על-פי הכללים המקובלים".

בגיל 32 פנתה ללימודי רפואה סינית והמשיכה למרוט באדיקות. "במהלך השיעורים עובדים אחד על הגוף של השני", מספרת מיה, "ואני הייתי בלחץ כל הזמן, ששום שערה לא תציץ חלילה, ושלא יהיו לי קוצים ברגליים. זה היה סוג של עבדות".

החודשים חלפו ועקרונות הרפואה המשלימה החלו לחלחל לתודעתה, כשבראשם הצורך להיפטר מהשיפוטיות. "את שומעת סיפורים של מטופלים ועוזרת להם מבלי לשפוט. כך את לומדת גם לא לשפוט את עצמך. כל אשה לא מרוצה מחלקים מסוימים בגוף שלה, וגם אני הייתי כזו, אלא שלאט לאט הרגשתי איך אני מתחילה לקבל ולאהוב את עצמי כולל הכל, עם הבטן, הציצים, המשקל והשערות".

ההתחלה היית הדרגתית. "לא הורדתי בחורף", היא מתארת, "אבל אף אחד ממילא לא שם לב". בימי הקיץ היא הורידה שיער רק באיזור השוקיים, "עד הקו שרואים". עם סיום הלימודים הפכה למורה בבית הספר בו למדה. "הגעתי לשלב שנמאס לי לבדוק אם עולים לי המכנסיים", היא מספרת, "ופתאום נורא כעסתי על עצמי. רציתי ליהנות מהגוף שלי כמו שהוא, להסתכל ולהגיד – ככה אני צריכה להיות. הפסקתי למרוט לחלוטין".

היום מגדלת מיה בכיף שיער בית שחי ורגליים, וגם לא מורטת גבות. היא הולכת בקיץ עם גופיות ושמלות, ולא מתביישת לרגע. "אני עוד מקבלת המון מבטים", היא מספרת, "במיוחד על בתי השחי, אבל איש לא אומר דבר. יש לי אחיינית שנשפכת מצחוק כל פעם שאנחנו נפגשות, אבל זה יותר משעשע ממעליב".

הגברים שבחייה מתחלקים בין אלה שלא אכפת להם לאלה שחושבים שככה צריך לחיות. "כשאני פוגשת גבר חדש אני מדגישה את הנקודה הזו", היא מספרת, "כי היא מאוד חשובה לי. יש גברים שלא מוכנים לשמוע ולכן הקשר בכלל לא מתחיל, אבל להרבה מאוד גברים זה ממש לא משנה. לשמחתי יש גם אלה שפשוט אוהבים את זה ככה, טבעי ונכון".

נקודה חשובה נוספת שמיה מזדרזת להדגיש היא נושא הניקיון. "אין כל קשר בין אי מריטה לחוסר ניקיון", היא אומרת. "אני מאוד נקייה, משתמשת בדיאודורנטים, כי קשה לי עם ריח של זיעה, ושומרת על כללי היגיינה ואסתטיקה ברורים. אין פה הזנחה, אלא בחירה באפשרות אחרת שפירושה קבלת הגוף כמו שהוא".

תקוותה הגדולה היא כי בעתיד "נראה יותר נשים שמחות שלא עסוקות בריצוי גברים, אלא בעשיית מה שטוב ונוח להן. אז יהיו הרבה פחות בעיות גב בגלל נעלי עקב ופחות ציפורניים ארוכות ומגבילות. כולנו נסתתר פחות מאחורי מסיכות של איפור, צבעי שיער וכדומה.

"אני לא מטיפה ולא נושאת דגל לוחמני", היא מסכמת. "כל אשה צריכה לבחור את הדרך הנוחה לה. כדאי רק שהבחירה תיעשה מתוך מודעות, ולא מתוך מגבלה חברתית לוחצת".

"ככה טוב לי"

רבקה רוזנשטיין (32) היא מורה ליוגה וסייעת לידה (דולה). כעשר שנים הסתובבה בעולם הגדול עד שחזרה לפני שנתיים לארץ. היום, רגליה אמנם חלקות, אך על בתי השחי שלה לא מתקרב התער.

מגיל 15, מרטה רבקה באדיקות את רגליה וגילחה את בתי השחי. "אף פעם לא הייתי היסטרית מהנושא הזה", היא אומרת, "כולם הורידו וגם אני". לפני כשמונה שנים בילתה עם בן-זוגה דאז בתאילנד, ומצאה את עצמה גרה במשך שנה וחצי בג'ונגל. "לא היה לנו חשמל", היא נזכרת, "התרחצנו בפלג המים שזרם מתחת לבית, הכפר הקרוב היה מרחק שעה הליכה והקהילה שסבבה אותנו היתה אירופאית בעיקר. מובן מאליו שנושא מריטת השיער כלל לא עלה אז על הפרק".

מתאילנד נסעה ליפן שם עבדה כמארחת, "למרות שנחשפתי לאפשרות לחיות בשלום עם שיער הגוף, פה לא הייתה לי ברירה", היא מספרת, "הפרנסה הכתיבה מריטה מלאה וחד משמעית". מיפן עברה להודו, שם הרשתה לעצמה לחזור ולגדל. "פעם אחת ביקשו ממני להשתתף בתצוגת אופנה בגואה, ואני החלטתי בעצמי, מבלי שביקשו ממני, לוותר על השערות. למעט הפעם הזו, שיער הגוף פשוט צמח ואני לא נגעתי. רוב התקופה בה ביליתי בחו"ל הייתי בחברה לא ישראלית, שלא מתרגשת מהעניין. אישית, הרגשתי שקבלת הגוף כפי שהוא, הוא הדבר הבריא והטבעי ביותר בעולם".

כששבה לארץ נתקלה בתגובות קשות. "נשים ישראליות מאוד מתוכנתות בנושא הזה", היא אומרת, "אנחנו נולדות לתוך הצורך ולא ממש חושבות על העניין". להדגמת התגובות היא מספרת על מפגש שקרה דווקא בנפאל. "יצאנו לנסיעה ארוכה באוטובוס. אני דיברתי עם בן-זוגי באנגלית, ולפנינו ישבו שלוש ישראליות. כשקמתי להוריד משהו מאחד התיקים והרמתי את היד, שמעתי אחת מהן אומרת: 'אחותי, תורידי שערות מבית השחי'. הסתובבתי אליה ושאלתי למה זה מפריע לה אם זה לא מפריע לי. מיותר לציין שהיא הייתה בהלם מוחלט".

דווקא מצד הגברים זכתה רבקה בדרך כלל להבנה מלאה. "בן-זוגי הנוכחי דווקא לא אהב את העניין ולחץ עלי נורא להיפטר מהשערות. הוא אמר שזה לא אסתטי. כשהבנתי כמה זה חשוב לו, נכנעתי. עשיתי את זה בתור מחווה. זמן קצר אחרי המריטה, ובלי כל קשר, נפרדנו, וכשחזרנו להיות ביחד, החלטתי שהוא צריך לקבל אותי ממש כמו שאני. לדעתי מדובר בשלב חשוב מאוד בהתפתחות המערכת הזוגית שלנו. מאז הוא חי בשמחה ובשלום עם הנושא".

בעברה היה עיקרון אי המריטה חשוב במיוחד. "עם השנים והגיל התמתנתי. אני לא רוצה לשאת דגל כזה או אחר, בסך הכל רוצה שיהיה לי ולאחרים טוב. היום אני מורידה שערות מהרגליים לא בשביל מישהו אחר, אלא כיוון שתחושת הרגל החלקה נעימה לי. עם שיער בית השחי אין לי כל בעיה, לא אסתטית ולא הגיינית.

"בניגוד לנשים אחרות, יש לי החופש להחליט למרוט או לא. אני חושבת שגם בנושא הזה, כמו בחיים בכלל, אסור להפסיק לשאול שאלות. תמיד כדאי לבדוק למה אנחנו עושים דברים והאם אנחנו עושים אותם בשביל עצמנו, או בשביל לרצות מישהו אחר".