שימי על עצמך משהו!

קשה לי לשים אצבע על הזמן המדויק שבו זה קרה, אבל אני די משוכנע שזה קרה: עברתי לחיות בהוואנה, קובה. ויש לי הוכחות. האקלים סביבי סאב-טרופי, המנהיג הזקן והאהוב-שנוא ממשיך לעמוד על רגליו, והנשים - טוב, הנשים מתלבשות לפי הנחיות הצאר. גופיות בטן הנבלמות בקו קפלי השומן, וג'ינס שאם קו המותן שלהם יתחיל נמוך יותר לא יהיה צורך ללבוש אותם בכלל.

בקיצור, אם הייתם אוספים אותי לנתב"ג, מטיסים אותי במשך כמה שעות בעיניים מכוסות ואז מנחיתים אותי בלב הקיץ הישראלי הרותח ודורשים ממני לנחש איפה אני, הייתי אומר לכם כך: "הממ... נדמה שאנחנו מוקפים בנערות עובדות, זולות ושחומות עור, המטבע המקומי חלש, הלילות ספוגי ייחום ותחליפים מלאכותיים. ניחוש שלי - או הוואנה או פאטפונג". מתי התחילו נשות ישראל להתלבש כמי שאמורות להשלים עד סוף היום הסבה מקצועית לתחום תיירות המין? כנראה כשלא שמנו לב. ועכשיו, כשזה כבר לא קורה, אנחנו לא יכולים שלא לשים לב.

את הקיץ הישראלי 2005 אני מסיים מעולף, משורבב לשון, מתוסכל ומייחל לאיזה קיר לבן שאוכל לבהות בו בשקט, אולי במקום נחמד שבו הציפורים מצייצות והאחיות מגישות את המינונים בזמן. הרעש הוויזואלי בחוץ בלתי נסבל; הנשים הישראליות עולות על גדותיהן, על גדותי - לפעמים נדמה שעוד עליית טמפרטורה קטנה, והחזה העצום בגופייה הקטנה מדי שזה עתה חלף על פני ירתח ויגלוש ויציף את הרחוב. הצילו.

דמי לא חריץ

במצב הקיים אני מוטרד מינית עשרות ואולי מאות פעמים ביום. כאשר אני יוצא לרחוב הישראלי, ברור לי שאראה במהלך יום אחד יותר בטנים, חריצי ישבן, ירכיים וערוצי חזה נישתיים מכפי שגבר אירופי יראה בכל ימי חייו. קחו את זה בפראפרזה על גארפילד: זוהי טיטי-סיטי, ואני ראש העיר. מדובר, מבחינתי, בהטרדה מינית. כל אישה שנייה - במראה מועדון הבורסה אופנתי - מניחה מכשול בפני עיוור; לעזאזל, אישה, החברה שלי פה לידי. אני לא יכול להסתכל עלייך, אני לא רוצה להסתכל עלייך, אבל אני לא יכול שלא.

גם כשאני לבד ברחוב, יש גבול לכמות הגירויים שאני מסוגל לספוג - כפי שאין גבול, כנראה, לכמות צפירות המכוניות והקריאות הגסות שהגורה מהפרברים מסוגלת לספוג בדרכה להשגת מטרתה הבלבדית בחיים: להיות כוסית. כאשר אני רואה את מיס שיער מוחלק הזאת, עם גוונים, גומות גב שיכולות לאחסן נוזלים לשבוע, מחשוף בגודל תת-יבשת ועקבים בגובה המצריך גידור ושלטי אזהרה, אני מוטרד מינית.

בתגובה מתחשק לי להטריד בחזרה. למעשה, אני מצדיע לכל אידיוט שמחליט לצפור לגברת כאן-ועכשיו הזאת, או להוריד חלון ולשתף אותה בכמה ממחשבותיו הפרקטיות בעניינה. יותר משהיא הביאה את זה על עצמה, היא הביאה את זה עליו; ככה זה כשאת הופכת את עצמך למטרד סביבתי.

על ענייני חריץ הישבן באמת שכבר אין כוח להרחיב. בואו נסתפק בקביעה שברחוב שבו אני מנסה לאכול צהריים, להגיע לפגישה או סתם לבצע סידורים, הדבר האחרון שאני זקוק לו הוא מפגש פרוקטולוגי עם אישה זרה שאין לי שום עניין לחזות ביופיה הפנימי. גברת, אל תפתחי, זה אני, ואני בדרך לעבודה. חריץ התחת שלך מעניין לי את התחת.

יש גסות רוח ישראלית בסיסית בבחירה הנשית הזאת להפוך בהכרח לאובייקט מיני ברגע שאת יוצאת מהבית. זה כבר לא הצורך סתם להיראות טוב; לא, זה הצורך להטריד. להתריס. להגיד "ניצחתי אותך גם אם אני טלרית זוטרה בבנק אוצר החייל ואתה השופט העליון שמגר, רק בגלל שיש לי ציצים. ותראה, יש לי ציצים. המון". יש בזה משהו אנטי-פמיניסטי מובהק, משום שהמראה הזנותי מצהיר, מבחינת האישה הישראלית, כי התוקף העיקרי לקיומה - הדרך היחידה שהיא מכירה להרוויח קרדיט אישי וחברתי במרחב הציבורי - הוא יכולתה להתגלגל לכוסית.

רחוב הקלונות האדומים הישראלי ממשיך להסיג לאחור את קווי הבטן, המפשעה והישבן מדי שנה, משום שהגבר הישראלי חושב שהוא אוהב את זה. או לפחות נותן לסביבתו את הרושם שהוא אוהב את זה. היי, מה רע לנו, אתם אומרים, לצאת החוצה לרחוב ולקבל את מה שיתר גברי העולם צריכים ללכת בשבילו לאתרי אינטרנט שחלקם בתשלום? מה רע לנו לצאת מממלכת החושך של משרדנו לממלכת העור של הרחוב? מה רע לנו להיות אזרחים שווי זכויות-הצצה במועדון החשפנות הגדול בעולם - ישראל הקייצית?

רע לנו. אתם יודעים שרע לנו. או שתדעו כשבתכם בת ה-14 תחליט להצטרף למועדון ותכריח אתכם לרכוש לה את התלבושת האחידה. אז איך זה מרגיש עכשיו, כשזאת הבטן של הבת שלך על דוכן האטליז? אבל רע לנו עוד קודם. רע לנו כי הגבר הממוצע חושב על מין מדי 40 שניות, והרחוב הישראלי מקצר לו את הטווח פי עשרה - אחת לארבע שניות.

רע לנו, כי אינספור איברי רבייה מאיימים להסיט אותנו ממסלולנו - על הכביש ובחיים - על בסיס יומיומי. רע לנו, כי הנשים במקומות העבודה שלנו, ברחוב שלנו, לפעמים גם בבית, מתעקשות להיות אובייקטים לפני בני אדם.

אישית, לעולם אעדיף אישה בז'קט, חולצת כפתורים טובה או חצאית צמר אלגנטית (גם רעלה הולך) כמישהי לדבר איתה בעיצומו של יום עבודה. אין לי עניין לקבור את תודעתי עמוק בחריץ - ישבן או ציצים - של קולגה מובחרת, כאשר ברור לשני הצדדים כי שם היא קבורה, כדת מושית וישראל, שכן לא הותירו לה ברירה אחרת. אני מתקשה להתייחס ברצינות (אבל רציני להתייחס בהתקשות, היה אראל סג"ל מוסיף כאן) למי שרוצה לדבר איתי ביזנס כאשר גופייתה מאיימת להישפך עלי. אני לא זקוק לזה, זה לא עושה לי נעים, וזה מסיט אותי בדיוק למקום שבו את לא רוצה שאהיה כשאת מדברת אלי.

והיה העכוז למישור

כל ביקור בחו"ל - בעיקר חו"ל מערבית ואפילו יפן וסין - הוא הזדמנות טובה בשבילכם למשחק קטן של מצא את ההבדלים. ואחרי שגמרתם למצוא את ההבדלים הקטנים (אצלם יפה, אצלנו מכוער), בואו ננסה לחשוב על דבר אחד שלא קרה לכם לכל אורך שבוע הדיל שלכם. תחשבו טוב, ותגלו שלא הוטרדתם מינית אפילו פעם אחת. אף בטן רוטטת וחשופה ושום קניון גדול ומהודק בגופיית בייבי גאפ לא ניסו לצבוט אתכם בתשומת הלב. אף אישה זרה לא ניסתה להסיט את מבטכם ברחוב בכוח. וזה לא שהנשים שם מתלבשות בצניעות מופלגת; הן לא. אבל הן פשוט מתלבשות, שזה הרבה יותר מכפי שישראליות עושות ביומיום.

זאת הכללה, כמובן. יש כאן גם דיילות אוויר במדים, מגישות חדשות בתפקיד ואת גליה מאור. וחוץ מזה, ברור לי שאני קפוץ-תחת שלא מבין את שמחת החיים המתפרצת, היצרית, הצבעונית והחושנית של העם הישראלי ונשותיו בפרט. בסדר. ועכשיו, אם לא קשה לכן, שימו על עצמכן משהו.