האוס אוף פאן
אריאנה מלמד התמכרה לסדרת בית-החולים "האוס" ורצה לספר לכם מה אתם מפסידים. וגם קריאה אחרונה להורים: אל תקחו את הילדים לפסטיגל
אוהבת: ד"ר האוס, רופא מהגיהנום
ההתמכרות הגיעה כמעט מייד אחרי הפעם הראשונה. בספרים כמו בטלוויזיה, כשמתרחש משהו טוב באמת, אחרי הקריאה או הצפייה הדמויות ומעשיהן ממשיכים להדהד במוח, לייצר דילמות ושאלות באותו קובץ מסתורי בנפש בו אנחנו שומרים שיח פנימי עם גיבורי התרבות שלנו עוד מן הילדות. הפעם התיישב לי בקובץ משהו לחלוטין לא צפוי: מה, עוד סדרת בית חולים? הרי נדמה שכבר כבר ראינו, אהבנו, שנאנו והשתעממנו פחות או יותר בכל האופציות האפשריות, ובעיקר הבנו שהדילמות המוסריות העומדות בפני רופאים מצטלמות יפה עם מבט מזוגג ומיוסר שלהם, ושבעצם אנחנו שם כי המוות לא מפסיק להפחיד אותנו, ומישהו הבין לפנינו שאפשר לעשות קופה משילוב של אימת מוות וחדוות הצצה.
כך ש"האוס" היא משב רוח מרענן במסדרונות ספוגי ליזול, בעיקר בגלל גיבורה הראשי. קודם כל, מדובר במשחק משובח עד כדי כך, שמייד שוכחים ליו לורי את דמות המופת של הטמבל האוקספורדי המושלם שגילם בהצלחה ב"הפתן השחור". דוקטור האוס, גרגורי האוס, הוא האיש שהייתם חרדים להפקיד בידיו את מלאכת הדיאגנוזה של המחלה המיסתורית שלכם – אבל מה לעשות שאין לכם ברירה. הוא לא יישב ליד מיטתו של חולה ויחזיק לו את היד, הוא לא יגלה אמפתיה וסבלנות אין-קץ, הוא לא ינחם ויתמוך. במקום זה הוא עלול לקלל, להזכיר לכם שאתם נוהגים לשקר לרופאים שלכם, להוכיח אתכם ואת עצמו על צביעותכם, חולשתכם, תאוותיכם הקטנות והסמויות. אבל הוא יכול לעשות מעשים גרועים מזה: למשל, לשלוח את הנוירולוג של בית החולים לפרוץ לדירה שלכם כדי לגלות שם עקבות לתעלומה הרפואית איתה אתם מסתובבים. זה בסדר: לנוירולוג יש כבר תיק פלילי במשטרה, וכמו האוס, גם הוא יודע לעשות את העבודה בעולם מאוד מאוד לא מושלם, אבל מאוד אמין.
הדיאלוגים שנונים ומהירים כי ככה כותבים לטלוויזיה ב–2005, אבל לא מדובר בשנינות לשמה, לא כזאת שאחריה מתבקשות מחיאות כפיים לתסריטאים, אלא בדיאלוגים שמעמיקים את הדמות הראשית מפרק לפרק, ומפתחים תלות של אמפתיה בינה לבין הצופים. מי שמתיישב לצפות בפרק של "האוס" לראשונה, עלול לחוש רתיעה מסויימת. הרתיעה תתעצם כשהאוס ינופף במקל שלו – הוא לא רק בלתי-מושלם ומלא סתירות, הוא גם צולע וגם נכה-רגשית, כמובן – ותראו כיצד הוא מאיים באותה מידה על הפציינטים שלו ועל הממונה הישירה, שמוותרת לו בגלל האינטואיציה המופלאה שלו. אחר כך נזכרים שגאונים הם לא בהכרח אנשים נעימים, גם אם נקלעו למקצוע הרפואה. האוס הוא סוג של גאון בעייתי ביותר, וזה – ולא הגאונות – הופך אותו לדמות אנושית כל כך.
אין בסדרה הזאת תקינות פוליטית, התנחמדות לצופים או שמץ של נסיון לצבוע את היחסים בין רופאים לבין חולים בוורוד. כמו בחיים, כמו בבית חולים אמיתי, אין שם פלורנס נייטינגייל שתאזן את מרירותו של הרופא, המכור בעצמו ל"ג'נרל הוספיטל" הישנה, הטובה והמנחמת – אבל יודע היטב שמדובר בג'אנק. גם אנחנו, למודי סדרות כאלה, כבר יודעים. תחושת הפליאה נשמרת איפוא מפרק לפרק, כשמתחילים ומתמכרים. לפרנסי ערוץ 3 צריך לומר, שלא השכילו ליצור את הבאז הנכון סביב הסדרה ולהפוך אותה לשיחת הברזייה הכי מוצדקת של העונה הנוכחית, ובאמת לא ברור מדוע. בינתיים, למי שעוד לא צפה – HOT3, מדי יום, 21:30, בשידור חוזר.
לא אוהבת: לא לפסטיגל, כן לספרים
זוהי קריאה אחרונה וקצת נואשת להורים שמתכננים להרעיף על ילדיהם הרכים את מתת הפסטיגלים לכבוד החנוכה: אולי בכל זאת אפשר לשכנע אתכם להימנע? נדלג לרגע על המיסחור המגעיל, על הצפיפות והדוחק והווליום האכזרי לאוזניים של מבוגרים וטף כאחד. לא נכביר מילים על כך, שמדובר בסילוק די בעייתי של רגשי-אשם: הורים אינם הופכים להורים טובים יותר אם הם גוררים את טפם דווקא למופעי-ראווה מסחריים, והטף אינו יוצא ניזוק כלל אם הוא לא מגיע לשם. ברשותכם, נתרכז לרגע רק ביחסי עלות-תועלת: במחיר של שני כרטיסי כניסה, אחד לילד ואחד למבוגר, אפשר לקנות לפחות חצי תריסר ספרים מצויינים לילדים. נינט, צביקה הדר ושאר ירקות אולי לא יופיעו שם, בין הדפים, וזה לטעמי סוג של רווח נקי. כל אחד מחצי תריסר הספרים יכול להעניק שעות ארוכות של זמן-איכות לילד ולהורה שקורא לו ואיתו. הגיבורים בספרים הללו עשויים ללוות את הילד שנים רבות: לא כדאי יותר, שקט יותר, פחות צפוף ונעים יותר?
