האמריקנים חיים בסרט

אני מתקרב לעשרות האזרחים שמתגודדים בפינת השוק בפלוג'ה. לצורך כך אני עוזב את הכוחות האמריקנים - ומת מפחד.

אני פוחד, כי כמעט כל יום חוטפים פה מישהו. בעיקר זרים ועיתונאים. איזה שינוי ביחס למה שחוויתי בפעם האחרונה שהגעתי לעיראק לפני שנתיים וחצי. אז הייתי בנג'ף עם השיעים, בתיקרית הסונית עם קרובי המשפחה ותומכיו של סדאם. ימים שלמים בלי שום חיילים בסביבה. רק אני והם. ומדברים. הכל היה בסדר. אפילו נעים. היו שיחות טובות. חלק היו שמחים על השינוי בעיראק ועל הפלת סדאם. חלק אחר, מטבע הדברים אלה שזכו לתנאי חיים מועדפים תחת המשטר הקודם, היו בדיכאון גמור. אבל עם כולם אפשר היה לשבת ולדבר. אחרי יום יומיים, לפעמים גם אחרי כמה שעות, גם אפשר היה לספר להם שאני ישראלי וזה היה עובר טוב כי כבר היינו חברים ונידמה היה שלאף אחד אין ממש כח להמשיך לריב. התחושה הדומיננטית הייתה שזהו זה. נגמר. בין אם זה מתאים או לא, אין כבר מה לעשות. נגמר. 

איזה נגמר ואיזה נעליים. מהר מאד יתברר שהמלחמה האמיתית הולכת להתנהל פחות על-ידי עיראקים ויותר על ידי זרים. ג'יהאד.

הרעיון של ג'יהאד הוא מלחמת קודש של כל מוסלמי באשר הוא נגד כובש שבא מבחוץ. בתוך פרק זמן קצר זרמו לתוך עיראק קרוב ל-100 אלף לוחמים. מאוד קל להיכנס לעיראק. הגבולות פתוחים. אלפי משאיות חוצות את הגבול מדי יום והן לא עוברות בידוק בטחוני מדוקדק. כל אחד יכול להיכנס. בתוך המדינה עדיין יש מספיק נשק ואמצעי לחימה לכולם. לוחמי הג'יהאד מגיעים בעיקר מסוריה, ערב הסעודית, מצרים, ירדן, צ'צ'ניה, פקיסטן ותימן במטרה להרוג ולהחריב את כל מה שהוא עיראק שתחת הכיבוש האמריקני. כלומר, לא לפגוע אך ורק בחיילים אמריקנים אלא גם בכל עיראקי שמתגייס לצבא או מתנדב למשטרה, לפוצץ צינורות נפט,מים וביוב, בתי קפה ואפילו מסגדים ולהרוג כל עיראקי שמרגיש שיכול להרוויח מהמצב החדש - כשהכוונה היא בעיקר לרוב השיעי. הרעיון העיקרי היה ליצור מציאות יומיומית כה זוועתית, כך שגם מי שתמך בהפלת המשטר ייאלץ כעת להודות ולומר שאפילו תחת סדאם חוסיין חייו היו טובים יותר.

בין המטרות של השיטה הזו סומנו עיתונאים ואזרחים זרים. כמעט מדי שבוע אפשר לראות וידאו ביתי של אזרח חטוף מתחנן על חייו, וברוב המיקרים הודעה מאוחרת שמבשרת על הוצאתו להורג. משום כך לא ממש תכננתי לעזוב את הכוחות האמריקנים. אלא שאם רציתי לנסות לעשות עבודה עיתונאית רצינית יותר, לא הייתה לי ברירה.

אמריקה גוּד? שיעופו מכאן

התחושה שקיבלתי כשהסתובבתי עם הצבא האמריקני בבגדד או בפלוג'ה היא שהאמריקנים חיים בסרט. אני לא יודע אם לזלזל בהם או להעריץ אותם, אבל הם באמת משוכנעים שהם המשחררים של עיראק, אנשים שהביאו אור ואושר לאזרחי עיראק, שכולם אוהבים ומתפעלים מהם, ולא פחות חשוב, הם בטוחים שעיראק הזו, שבה סונים, כורדים ושיעים הורגים האחד את השני גם בלי עזרתם של הלוחמים הזרים, תהפוך לדמוקרטיה מערבית.

כשאזרח מפלוג'ה, העיר הסונית שניהלה את הקרב הקשה ביותר נגד הצבא האמריקני, רואה מולו מחלקה של המארינס ולידם עיתונאי ששואל אותו שאלות, הוא מיד יענה: "אמריקה גוּד. אמריקה גוּד". הוא רק ירצה לעבור את זה בשלום. האמריקנים, אגב, בטוחים שתגובתו אותנטית. אחרי שראיתי כמה "אמריקה גוּד" כאלה ואת הבעת הפנים המלאכותית שהתלוותה, הבנתי שכדי לשמוע באמת את אזרחי פלוג'ה צריך לדבר איתם לבד. רק אני והם.  

איתי אנגל בעיראק

כשהגעתי אליהם אמרתי שאני אמריקני, אבל לא חייל, אלא עיתונאי שרוצה לדבר ולשמוע אותם. אחרי כמה בירורים מצידם לגבי, הם התחילו להוציא את זה: "האמריקנים הם חבורה של רוצחים. הורגים בלי הנד עפעף נשים וילדים, מפציצים מסגדים ומשתינים על ספרי קוראן. הם יעופו מעיראק ועד שזה יקרה אנחנו מצידנו נהרוג כמה שיותר מהם". 

פלוג'ה הייתה שקטה באותו יום. הייתה לי תחושה שגם אותם אזרחים יותר התלהמו מאשר ביטאו דרך פעולה פרקטית. חמישה ימים אחרי שעזבתי שמעתי את הדיווח על מטען הצד שהתפוצץ בעיר והרג 15 חיילי מארינס. זה היה הפיגוע הבודד הקטלני ביותר נגד כוחות אמריקנים מאז אוגוסט של השנה שעברה.

את מטען הצד "שלי" חטפתי בדרום בגדד. ליתר דיוק רכב ה'האמר' שלפני חטף. כשצילמתי את השניה של הפיצוץ, אגב הרעידות של הרכב בתוכו ישבתי, הייתי בטוח שכל מי שישב ב'האמר' שחטף נהרג. מיד התברר שבמזל, רק חייל אחד נפצע קל שכן המטען הופעל ברגע שהגלגל האחורי הגיע אליו. אם הוא היה מתפוצץ רבע שנייה מוקדם יותר זה היה נגמר רע.

ברגע שהאמריקנים חוטפים מטען הם יוצאים כהרף עין מהסרט שלהם ונכנסים מיד לסרט אחר. בסרט הזה - כולם הרעים. כל הגברים טרוריסטים. כל הנשים מסייעות לטרור. כל הילדים והילדות יודעים מה קורה ומשקרים כי זו התרבות שלהם. על כל אלה צועקים האמריקאים 'פאק', 'מאדר פאקר' ו'פאקינג ביץ'. העיראקים מצידם לעולם לא פותחים את הפה. 

מטען צד. שימו לב לסלולרי של "מוטורולה". צילום: איתי אנגל

מצד אחד, אפשר להבין את התיסכול של האמריקנים. כפי שהמלחמה מתנהלת היום הם לא רואים את האויב שלהם וזה מוציא אותם מדעתם. מטען צד מופעל ממרחק של כמה מאות מטרים, בדרך כלל מכפר שבצד הדרך, ובדקה-שתיים שחולפות עד שהם מגיעים אליו, המפעיל של המטען כבר נפטר מהטלפון הנייד או מהחוטים שהפעילו אותו והספיק לקחת מעדר ולעבוד בנחת בשדה.

במקרה שלי, האמריקנים הוציאו את כל זעמם על הטרקטור שממנו הופעל מטען הצד בשלט רחוק. מדובר בטרקטור, שאם סכין יפנית הייתה חותכת את הגלגל שלו, היה יוצא לגמרי מכלל פעולה. אבל הצבא האמריקני, שכבר נכנס לאמוק, הזניק לאיזור מסוקי אפאצ'י שיורידו עליו טילים שכל אחד מהם עולה כמו מכונית אמריקנית מפוארת במיוחד.

צבא? חכה שהם יעזבו

עיראק שראיתי וצילמתי הייתה בעיקר הזויה.

והזויים במיוחד היו האימונים של מה שקרוי 'הצבא העיראקי החדש'. מתוך השלמה עם העובדה שיום אחד הם יעזבו, מנסים כעת האמריקנים להכשיר

 צבא עיראקי שימלא את החלל שיווצר. האמריקנים, שוב, או מתוך תמימות או מתוך חזון שלא קלטתי, או במסגרת אותו סרט שבו הם מצויים, משוכנעים שכל עיראקי באשר הוא, ינטוש את שאיפותיו הפנאטיות כשיעי, סוני או כורדי ויתגייס למטרה אחת משותפת שנוסחה בוושינגטון.

רק מלהתבונן באימונים ניתן היה להתרשם עד כמה העסק מסובך, שלא לומר מופרך.

חייל מארינס לימד קבוצה של 30 שיעים איך לירות במא"ג. הוא השתמש לצורך כך במתורגמן עיראקי כורדי. כשהמארינס לא שמעו, סיפרו לי השיעים איך הם לא סובלים את האמריקנים ורק רוצים שיעופו מעיראק. כשהשיעים לא שמעו, סיפר לי המתורגמן הכורדי שהוא מקווה שהחיילים השיעים לא יקלטו את מה שהוא מלמד אותם - כי אם כן, יום אחד הם ישתמשו בזה נגד משפחתו ונגד כל הכורדים.

• הכתבה המלאה תשודר הערב בתוכנית "עובדה" בערוץ 2, במסגרת שידורי קשת